אז למרות שזה היה היום של התעודות ויש לי שני נכשלים (נכשל וחצי, בפיזיקה קיבלתי 55, זה כמעט לא נכשל בכלל), ולמרות שפחדתי פחד מוות מהתגובה של ההורים שלי, ולמרות שעמדתי לומר משהו שלא הייתי אמורה בדיעבד לומר...
יש לי תעודה טובה, די טובה, בכל אופן. לעמוד על ממוצע 82 בסוף י"א זה מכובד בהחלט... וההורים שלי שניהם, הגיבו די נפלא...
ולא אמרתי את מה שרציתי לומר, זה היה מיותר, אבל אמרתי דברים אחרים, למישהי אחרת... דברים שרציתי לספר לה ולהתוודות עליהם כבר הרבה זמן.
דברים שרציתי לומר, שאמנם לא יצאו בדרך שרציתי, אבל העבירו את המסר.
רציתי לספר לה על הרעל שלי, רציתי לספר לה שהן די דפקו לי את השכל, אבל גם סיפרתי לה שזה לא היה רק הן... שהרבה גורמים אחרים דפקו לי את השכל והובילו אותי למי שאני היום.
אבל גם הבנתי שמי שאני היום היא לא רעה בכלל... הבנתי שאני פשוט קצת מפוחדת.
אז ישבנו בשולחנות של הבורגראנץ', בלי להזמין כלום, אחרי הסרט של סופרמן, שאם להודות באמת, היה נפלא. ישבנו שם ודיברנו. והיא ילדה מיוחדת, היא בהחלט מיוחדת.
אמרתי לה שעל כל עשר פרחות יש אחת כמוה, אבל זה היה קצת מסובך להסביר שזה לא מדויק, אז נשארתי עם עשר, זה עבד בתנ"ך, זה יעבוד גם פה.
רציתי לפתוח גם נושא אחר אבל הרגשתי שזה לא היה הזמן...
היא אמרה שהתבגרתי... גם אני מרגישה ככה.
אולי אני מוכנה לקבל חיבוק...
אולי עכשיו זה יהיה קצת יותר בסדר ולא ירגיש כל כך רע.
אולי עכשיו לא יהיה לי כל כך רע?
אני חושבת שכבר לא כל כך רע לי... אני חושבת שבעצם... מעולם לא היה.
אני חושבת יותר מידי...
אני חושבת שאני אלך לכתוב עכשיו.
כן.
לכתוב.
התגעגעתי לעצמי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
