אני רוצה למלא את הקיבה הריקה שלי באלכוהול ובדם.
אלכוהול ודם.
אני ערפדית לא?
אני כל כך צמאה למשחקים האלה.
אני כל כך צמאה לשטויות שאפשר לעשות בזמן הזה.
אני כל כך צמאה לשיכחון, לזיוני שכל על כמה שהעולם יפה וורוד מבעד לעיניים שיכורות וערלות.
אני כל כך צמאה, צמאה להתפקחות.
העולם הזה לא ורוד.
אנחנו בפאקינג עולם מת.
אנחנו מסתכלים דרך משקפי שמש, שעל הדרך גם מתקנות פה ושם איזה פרח נבול, או אימפרפקשיין של איזה שיח שוטה.
(בא לי להיות סנובית שמכניסה מילים באנגלית. סו פאקינג וואט?)
אני צמאה למבטים האומללים של אנשים שמבינים שאני פשוט לא ילדה תמימה יותר.
אני ערפדית.
אני לילית, שדה, לא?
אבל אני ערפדית צעירה, מבולבלת.
אחת שלא יודעת מהחיים (מהמתים?) שלה.
אני לבד, אני כל כך לבד.
ואני פאקינג מתפרקת.
והפעם זה לא אור השמש שמחליש אותי.