יש לי אחות תאומה.
אנחנו תאומות זהות, זהות לחלוטין.
אותו צבע עיניים, אותו אורך שיער, אותו אף, אותה צורת שפתיים ואפילו אותו קול.
אנחנו מתנהגות אותו הדבר, אוכלות אותו הדבר, מתלבשות אותו הדבר.
ההבדל היחיד בנינו הוא המשקל.
אחותי התאומה מלאה יותר ממני, אחותי התאומה לובשת מידה אחת מעליי, או שתיים, בתקופה רעה.
אני דווקא אוהבת את איך שהיא נראית, היא יפהפייה. אבל כשאני אומרת את זה, אנשים חושבים שאני קצת נרקסיסטית.
הם לא יודעים להחמיא לה, לאחותי התאומה.
הם מעולם לא ידעו להחמיא לה.
כשאנשים רואים את אחותי במקרה, פוגשים אותה ולא אומרים שלום ממבוכה, ומתקשרים אליי אחר כך ואומרים לי שהם ראו אותי באוטובוס, או ברכבת ואז שואלים "תגידי, השמנת?"
אני עונה שכן, עליתי בכמה קילוגרמים.
לאנשים אין הרבה טאקט.
אני הגדולה בנינו, ביני לבין אחותי התאומה, וביחד עם זה, גם הבוגרת.
אני חושבת שקצת נמאס לה...
התחלתי להרגיש כשנמאס לה כשהיא התחילה לרזות, כשהיא התחילה לקבל צורה.
כשהיא הפסיקה לאכול באותה צורה כמוני, אפילו את התפוח שאמא תמיד מוסיפה לארוחת צהריים.
כשאחותי הפכה לרזה יותר ממני, היא התחילה לנסות לשכנע אותי גם לרזות.
היא התחילה לדבר כמו משוגעת כזאת, לומר מילים כמו "שלמות, יופי, כבוד"
ואני בתור האחות הבוגרת, ניסיתי לשכנע אותה שזה לא נכון.
אבל לי, היא בחרה שלא להקשיב.
כשהיא הפסיקה לרזות, זה כבר היה מאוחר מידי.
כשהיא הפסיקה לרזות, היא לא באמת הפסיקה לרזות, היא הפסיקה להתקיים.
וכבר לא היינו התאומות הזהות לחלוטין.
כבר לא היה לנו את אותו צבע עיניים, את אותו אורך שיער, את אותה צורת שפתיים ובטח שלא את אותו הקול.
ההתנהגות שלה הייתה שונה, היא כבר לא אכלה.
היא כבר לא יכלה לאכול.
ואני זוכרת את אחותי התאומה.
וכולם זוכרים את אחותי התאומה.
לאחותי התאומה קראו אנה.
והיא מתה.
והאמת היא, שהיא לא חסרה לי בכלל.
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
במובן מסוים זה מתקשר קצת לפוסט הקודם שלי...
זה קטע שכתבתי ופרסמתי באיזה אתר שנקרא סיפורים, ככה שאם יצא לכם לראות - זה שלי בהחלט.
לא יודעת, זה קטע שדי מבהיר את העמדה שלי בנוגע לאנורקסיה...
ושאלה קטנה לפני שאני נעלמת עוד מעט; איך מפסיקים את המחשבה הכפייתית שהחברה יוצרת לגבי רזון?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
