למרות שעברה יותר מיממה מהרגע שנחתתי בארץ ולמרות שעברו שמונה ימים מהרגע שנחתתי על אדמת פולין, אני עדיין לא מצליחה לקלוט שהייתי שם.
אני זוכרת מה ראיתי, אני זוכרת מה שמעתי, אני זוכרת את המילים שנאמרו והמילים שלא... אני זוכרת את האנשים שאין להם אף אחד שיזכור אותם.
אני זוכרת הכל, אבל אני לא מצליחה לעכל.
בהתחלה הייתי עצבנית על ההחלטה לצאת למסע הזה בקיץ, על חשבון סוף החופש האחרון שלי... אבל עכשיו, במבט לאחור, אני מבינה איזו החלטה חכמה זאת הייתה. לתת לנו להתחיל את כיתה י"ב עם תובנות (לאלה שהפיקו משהו מהמסע הזה) כאלה... זאת המתנה הכי גדולה שקיבלתי בחיים שלי. את שנת הלימודים האחרונה שלי פתחתי באושוויץ והייתי בביתן הילדים, שיש בו ציור על הקיר של בית הספר כי זה היה הדבר שהם הכי התגעגעו אליו. אני חושבת שאין מחנך ומעצים יותר מזה.
הימים האלה עברו כמו מצמוץ... רגע אחד אני סובלת מהעובדה שקר לי וסופרת את הדקות ורגע אחרי זה אני כבר בבית (עם חום וקול של אנס, אבל זה לא האישיו כרגע)
אישית, הכי קשה היה לי לקלוט את מיידאנק. אני עדיין מנסה לפענח מה ראיתי שם.
שיער של אנשים, נעליים, דרגשים ברוחב המיטה שלי ש14 אנשים ישנו עליהם בדוחק נוראי, מזוודות, בובות ובגדים של אנשים...
באופן כללי, הסתכלנו שם על חיים שלמים בתוך מה שכיום נקרא מוזיאון היהדות הגדול ביותר בעולם.
ערימות על גבי ערימות של זיכרונות מוחשיים שאף אחד לא יכול לתפוס את המציאות שעומדת מאחוריהם.
קיבלתי לפני המסע מחברת של הנסיך הקטן, דבר שהיה מדהים בפני עצמו כי מי שהביאה לי אותה היא האדם המיוחד ביותר שקיים בעולם הזה, אבל התרגשתי במיוחד מהעובדה שהנסיך הקטן טס איתי, כי כמו שהיא אמרה כשהיא הביאה לי את המחברת, זה האדם האידאלי לטוס איתו ולחוות איתו חוויות במקומות רחוקים, אבל לא יצא לי לכתוב בה.
אני לא יודעת מה עצר אותי מלכתוב, מלעשות את הדבר היחיד שאני לא מפסיקה לעשות בחיים.
אולי העייפות, אולי המשקל של הדברים, אולי העובדה שלא הצלחתי לקלוט שהייתי שם בכלל. בחלק מהרגעים עוד חשבתי שאני בישראל.
היה מצחיק (הומור שחור הוא הומור מצחיק, אין מה לעשות. כל מילה שנייה קיבלה קונוטציה כל כך רעה ואחרת), ועצוב, מרגש ומכעיס.
המסע הזה הוא ערבוב חולני קצת של רגשות, של חוויות.
יוצאת לי ערבוביה קלה של מילים... שאני לא מצליחה להסביר אפילו לעצמי... אז אני אפסיק עכשיו, ואתן לתמונות לדבר קצת בשבילי.
"מאחורי כל הדברים הנראים לעין, יש דבר מה גדול יותר; כל דבר הינו נתיב, שער או חלון הנפתח אל משהו אחר" - הנסיך הקטן
לחזור לארץ בדיוק אל ראש השנה גורם לי להבין שאחרי כל מה שעברנו, ראינו ולמדנו- מה שאנחנו צריכים לזכור הוא שאנחנו חוזרים למדינה של עם חופשי.
התגאיתי כל כך להיות במשלחת ישראלית לפולין, זה היה מדהים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
