אני ילידת 96', משמע - כיתה י"ב. שנה אחרונה במערכת החינוך המוזרה של מדינת ישראל.
אני מגבירה פיזיקה וביולוגיה, יושבת בחמש יחידות מתמטיקה ואנגלית ובעלת ממוצע בגרויות (עד כה) של 89.
והאמת? תודו שהשורה השנייה שכתבתי מרשימה מאוד.
אין לי ממש תלונות על הבחירות שהובילו אותי למקום שאני נמצאת בו מבחינה לימודית, כי זה מצלצל כל כך יפה ונשמע כל כך מרשים - על מה יש לי להתלונן כבר?
אבל זה קצת מצחיק.
אם אנשים היו נכנסים קצת יותר לעומק המשפט, הם היו יודעים שהכריחו אותי ללמוד בחמש יחידות פיזיקה כשאני בכלל נכשלתי בפיזיקה ורציתי להרחיב כימיה, הם היו יודעים שהקבוצה אצלנו בשכבה שלומדת חמש יחידות עברה חמישה מורים, שהאחרון ביניהם הוריד כמעט את כולם לארבע אחרי שהוא היה מקלל אותנו בכל שיעור ומסתכמת בשישה ילדים; ששניים מהם מתקשים מאוד ועל סף ירידה לארבע יחידות, אחת במגמת עלייה ושלושה מתקדמים לבד, הם היו יודעים שהמורה לביולוגיה שיצאה השנה לפניה הגדירה קבוצה כ'מתקשה מאוד' כי לא היה לה כוח ללמד אותם.
והשאלה שלי היא כזאת,
אל מי לבוא בתלונות, אל התלמידים או אל משרד החינוך? או בעצם, לא למשרד החינוך, אלא להנהלת בית הספר על רשלנות כזאת או אחרת?
מצד אחד, התלמידים אשמים כי הם לא משקיעים מספיק. זה נכון.
אני מודעת לפוטנציאל העצום שטמון בי ואני יודעת שאני לא מממשת אותו.
אבל היי, איך אני אמורה לממש את הפוטנציאל שלי אם אני לא במסגרת מתאימה? אם המורים שלי מקללים אותי, או קוראים לי טיפשה, עצלנית ולא יוצלחית כשאני עושה הכל כדי לגרום להם להיות מרוצים (לא באופן אישי, קוראים ככה בהכללה לכל תלמידי הכיתה)?
או שבעצם, הבעיה היא באמת בי, כי אני לא לומדת בשביל עצמי, אלא בשביל המורים וההורים.
הפכנו למכונות, לרובוטים של ציונים.
ביום ההורים האחרון המחנכת אמרה לאמא שלי "אלה הציונים של הבת שלך, ככה וככה, אנגלית מצוין, נכשלת בפיזיקה כרגיל... בלה בלה בלה. יש לך משהו לומר? לא? ביי"
שום דבר על האופי והאישיות של הילדים, שום מילה על ההתנהגות, שום ציוץ קטן על ההתנהלות. שום דבר.
אנחנו חברה שמכריחה בני נוער להתנדב, ואם הם לא מגיעים לשישים שעות, מעיפים אותם לעבודות שירות בשביל בית הספר.
אנחנו חברה שמלמדת ילדים לחשב ולא לחשוב.
אנחנו חברה שמדירה את אלה שלא מתאימים למסגרת המרובעת והמכוערת שקבענו לנו, גם אם מהם יש לנו הכי הרבה מה ללמוד.
אנחנו חברה שלומדת ממורים שלא יודעים ללמד ולועגת לאלו שכן.
אתם יודעים כמה פעמים מורים ענו לשאלה "למה אנחנו לומדים את זה? מה החשיבות של המידע הזה לגבינו?" במשפט "כי זה לבגרות"?
זה מכעיס אותי.
ולסיכום -
כל המבוגרים היו פעם ילדים (אולם מעטים זוכרים זאת).´
´מבוגרים הם כמו מספרים. כאשר אתה מספר להם על חבר חדש, הם לעולם לא שואלים שאלות על מה שבאמת חשוב. הם לעולם לא שואלים: איך הקול שלו נשמע? אילו משחקים הוא אוהב? האם הוא אוסף פרפרים?. הם שואלים: בן כמה הוא? כמה אחים יש לו? כמה הוא שוקל? כמה כסף אבא שלו מרוויח? רק אז הם חושבים שהם יודעים אותו.´
´אם תספר למבוגרים ´ ראיתי בית אבנים אדומות יפה, עם פרחי גרמניום בחלונות ויונים על הגג...´ הם לא יוכלו לדמיין בית כזה. אתה צריך לאמר להם ´ ראיתי בית ששויו מאה אלף פרנק´ ואז הם יאמרו ´ איזה בית יפה´.
אפילו הנסיך הקטן מסכים איתי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
