לנאור
אני חושבת שבכיתה ח' אמרו לי שאתה אוהב אותי... וגם בכיתה ט'... באותה תקופה, בכיתה ט', היה לי חבר... היה לי את מתן. אז לא יצא לנו לדבר בכלל באותה תקופה, התרחקתי, כדי שלא תחשוב שיש סיכוי כלשהו, כי יש לי חבר. וזה לא יפה.
ואז הגיע יום אחד... העבירו אותנו לשבת ביחד... בכיתה י', עברו הימים... לא דיברנו יותר מידי... אתה לרוב ציירת או סימסת בשיעורים והחרשנית לצידך כתבה במחברת כתיבה שלה.
הייתי צריכה משהו ממך באותו יום. ישבת לידי בכיתה, וציירת ציור ממש יפה באותו יום, בשיעור, במקום להקשיב. אז שלחתי לך הודעה בפייסבוק. זה התחיל ב"מה קורה?" ואיכשהו התגלגל לזה ששאלת אם אני צריכה משהו, לא רציתי לומר שכן, זה הרגיש לי לא נכון... וכשענית הבנתי למה זה הרגיש לי לא נכון... שלחת חיוך ואמרת שאנשים פונים אלייך רק כשהם צריכים משהו, וזה כיף לדעת שיש אנשים שהם לא כאלה. הרגשתי רע עם עצמי, אני חושבת שאפילו לא זכרתי מה רציתי לשאול אותך לפני כן...
ומאז, מאמצע כיתה י' אנחנו מדברים ככה, החברים הכי טובים.
טוב, עד פברואר השנה, אבל מה זה באמת משנה...
הגעגועים אלייך חונקים אותי, לחלוטין. ב100%.
אני מצטערת על כל רגע שהודתי שאני אוהבת אותך.
אני מתחרטת על כל שנייה שהרסה את הקשר המדהים שהיה לנו.
אמרנו שאין חרטות בחיים, כי כל דבר שקורה מוביל אותנו למקום שאנחנו צריכים להיות בו...
אבל אם אני צריכה להיות בלעדייך? אני לא רוצה את זה.
אני מתחרטת.
כל כך.
הוספתי היום פתק, לפתק ששמתי לך במעטפה שאתי הכינה לכל אחד מאיתנו. הפתק הקודם אמר שאתה האדם החשוב לי ביותר, גם כשאנחנו לא מדברים... הפתק החדש אמר שהפתק הראשון לא רלוונטי, מכל הסיבות, אבל גם אמר תודה על כל התקופה שהיית האדם הזה.
לאתי זה היה נדמה כאילו השקעתי הרבה מחשבה בפתק הזה, כי כמעט בכיתי כשכתבתי אותו, אבל האמת היא, שכמעט בכיתי כי ניסיתי למצוא את המילים להסוות את האמת.
האמת היא זו.
אני מקווה שהחיים שלך טובים יותר עכשיו, אני מקווה שאתה מחייך וקופץ מבניינים וגבהים כמו שאתה אוהב.
ותיזהר על הגוף שלך, הוא דבר יקר ערך...
די לנסות להרוס אותו באלכוהול ודי לשחק מכוניות מתנגשות עם הכבישים על אמת.
זה יהרוג אותך בסוף.
למתן
"בעייתית"
"מואה?! אני?!"
"כן כן, את"
זוכר את זה?
חח עברו מאז ארבע שנים.
כן כן חבוב, ארבע שנים. אני חייבת לומר לך, שמאז הקשר איתך... וואו, התבגרתי המון.
בזכות הקשר איתך התבגרתי המון. הבנתי איזה אנשים אני צריכה לידי ואיזה לא, מה אני אוהבת ומה אני לא סובלת.
אתה גם הרסת אותי, שלא יהיה לך ספק.
אתה שברת בי כל יכולת להתנהל בעצמי, כי החיים שלי הסתכמו בתלותיות שלך, באובססיביות, הרסת לי את היכולת לענות לטלפונים, גרמת לי לפחד מתקשורת בין אישית, ועל זה מגיע לך קצת נו נו נו.
היית המדריך שלי במד"א, מה שאומר, שנתיים מעליי בעיקרון. אבל בגלל שאני מהגדולים ואתה מהקטנים, זה איכשהו הסתכם בשנה וארבעה חודשים. הקשר שלנו נמשך כמעט שנתיים, וזה הישג מדהים... במיוחד בגלל העובדה שבאשמתך אני לא יכולה לחשוב אפילו על קשר ארוך טווח.
אני מצטערת שאני מאשימה אותך בכל כך הרבה... אבל אתה חנקת אותי, וזה גרם לי לאבד המון חמצן... ואתה יודע מה קורה כשנחנקים, כמובן שאתה יודע, אנחנו במד"א... נגרם נזק.
ולא משנה כמה תסתכל על כל הדברים האחרים, אתה תמיד תראה את הנזק הזה.
אז כשאני מסתכלת על בובו, על הדובי היפהפה שהבאת לי... כל מה שאני רואה זה את הנזק שעשית לי.
אני כל כך מצטערת על זה...
אני ממש מצטערת.
זה גם משהו שלמדתי ממך... אני תמיד צריכה להצטער. על הכל, לא משנה מה עשיתי ואם זאת אשמתי או לא...
אז אני מצטערת על זה שנפגעתי, אני מצטערת על זה שאני דפוקה עכשיו... אני מצטערת שזאת אשמתך...
אני כל כך מצטערת.
לנוי
מתן אמר לי יום אחד, כשהייתי חולה והוא יצא עם חברים שלו, לרדת למטה.
"יש לי כאן כמה אנשים שאני רוצה שתכירי; זאת קוזו, זה רפאל, זה דני וזאת חברה שלו, נוי"
כמה יציאות אחר כך והתחלנו לדבר.
בהתחלה שאלתי אותך אם את ואלינה באות עם עקבים, אז יצאתי גם איתם, למרות שהם לא היו נוחים בכלל. כשאני חושבת על זה עכשיו, נדמה לי שבאף אחת מהיציאות שלנו עד היום לא יצאנו שתינו עם עקבים חח
גילינו שאמא שלי הייתה המורה שלך, שהיינו באותו גן ושגרנו בניין אחת מול השנייה.
תאומה שלי!
תאומות בהפרש של שנה.
תאומות לנצח.
עזרתי לך לעבור הכל, ואת עזרת לי.
שיחות עד חמש לפנות בוקר, דוקטור הו, בובות של פנדה, לוק ואינגרד, איני מיני, טבעות של תאומות, עליוניות של תאומות, צעיפים של תאומות, אוסף לקים משותף...
מה לא עשינו ביחד?
את זוכרת את היום שלוק ואינגרד הפכו לזוג? שלחתי לך צילום מסך מהטוויטר, כשעוד היה לי אחד, בוואטסאפ ושתינו היינו הכי מאושרות בעולם.
אני זוכרת שאת ואיליה התחלתם להסתובב הרבה ביחד, והתחלתי להרגיש שמשהו לא בסדר...
הטבעת של התאומות שלי נשברה... ואני לא אחת שמאמינה בסימנים משמיים, אבל ידעתי שזה סימן.
התחלנו להתרחק, חודש אחר כך כבר לא דיברנו בכלל... הבנאדם איים עליי ברצח, ואת לא עשית כלום.
אני יודעת שאנחנו עדיין חברות, אבל אני עדיין פגועה.
אני סולחת על הכל... אמרתי לך את זה עוד כשחזרנו לדבר, בזכות סיון, אבל אני לא שוכחת את זה... אני לא מסוגלת.
אני זוכרת שביקשת ממני למחוק את כל התמונות של צילומי המסך... אני יודעת שביקשת ממני כדי לעשות לו כסת"ח אבל לא מחקתי. אני לא מסוגלת.
אני מצטערת...
אני לא אעשה עם זה כלום, אל תדאגי.. למרות שאני מתה לעשות את זה, אחרי איך שהוא פגע בך, רציתי לדפוק לו את הראש בקיר עד שהצבע של כל הקיר יהיה אדום אחיד, אבל אני לא מסוגלת לשכוח את זה, אני רוצה שישאר תיעוד.
אני יודעת שאת עכשיו בצבא, ואני הכי גאה בך. לנצח נצחים את תהיי אחת משתי האנשות הכי חשובות לי בעולם...
אני רק מקווה שלא תשכחי אותי..
זאת הבקשה היחידה שלי...
אפילו לא מבקשת שתבטיחי לי... רק... בקשה אחת.
אל תשכחי אותי.
לאיליה
בן של שרמוטה, אני מאחלת לך שיקברו אותך חי ושתיחנק ושיהיה לך את המוות הכי נוראי שאי פעם היה.
ושתסבול.
רק שתסבול.
לא מגיע לך יותר מילים מאלה, הלוואי שתמות.
לסיון
המכתב הזה לא יהיה ארוך, כי אני יודעת שתצפי בו.
יש לי בקשה אחת ממך, אחת, קטנה, אגואיסטית לחלוטין, הכי אגואיסטית שביקשתי מעולם.
אל תתאבדי.
בחיים.
כי לא משנה כמה החיים נוראיים.. אני מקווה שהם נוראיים קצת פחות כשאני בתוכם...
כי אני יודעת שהייתי מתה מזמן אם לא היית חלק כל כך עצום מהחיים שלי.
אני אוהבת אותך...
את כמו אמא שנייה בשבילי, או אחות גדולה... או המלכה של הטירה שלי.
זה הכל..
לא הבטחה... רק, מבקשת ממך, בקשה אחת.
תחזיקי מעמד בשבילי... תני לי להיות הסיבה לחיים שלך.
זה כל מה שאני מבקשת.
לתומר
חח איזה מוזר זה לכתוב לך מכתב, כי אנחנו מכירים מה... בול שלושה שבועות, מקסימום חודש...
אבל אני חייבת לומר לך משהו...
אז מה אם אתה בן 23 עוד ארבעים דקות, (נכון ל23:21), מותר לך להיות ילד!
מותר לך להשתחרר!
מותר לך לשמוח, ליהנות, לצחוק, לחייך (כי אני נשבעת לך, ביקר לי, שיש לך את אחד החיוכים הכי מקסימים שהעולם הזה ראה).
הדוקטור כל הזמן אומר "מה הטעם בלהיות מבוגר אם אתה לא יכול להיות ילדותי מידי פעם?"
תלמד מהדוקטור! אפילו שאתה לא יודע מי הוא! הוא חכם, והוא מבוגר ממך בהרבה.
זה בסדר לעשות טעויות, אני נשבעת לך. זה בסדר, זה אפילו עושה טוב לפעמים... זה מרענן כל כך.
תפסיק להיות כל כך מקובע.
ויש לי מתנה מגניבה, שאתה לא עומד לשכוח לעוד הרבה הרבה זמן (הבטחתי לך אחת כזאת, זוכר?) אתה תקבל אותה אחרי שאחזור מלונדון, אני מבטיחה, אם תפסיק לפחד להיפגש איתי.
זה שיש בנינו משהו קטן למרות שיש בנינו הבדל של חמש שנים, לא יהרוג אותך. אל תדאג.
למרות שהייתי רוצה שתיתן לזה סיכוי, יש לך זמן, קח אותו. אבל תחשוב על זה... מי יודע, אולי יכול לצאת מזה משהו מעניין.
גם סוכנת 007 חושבת ככה (;
אני באמת חולה עלייך... ותפסיק לקחת את כל העולם על הגב שלך!
המקום שלו הוא בשביל החלב, לא בחגורת הכתפיים שלך.
לעצמי
תתאוששי, תעמדי על הרגליים, תחייכי. את מסוגלת.
רצת היום כמו מלכה, ואני גאה בך.
את הכי יפה שיש, הכי מדהימה שיש.
את יכולה להתגבר על הכל, באמת שעל הכל.
כל מה שאת צריכה זה פשוט להאמין.
ביום שישי בצהריים אני טסה ללונדון.
אני מקווה שהטיול הזה יבהיר לי מה אני עומדת לעשות הלאה.
התאפסתי על עצמי, הגיע הזמן לפעול בהתאם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
