אני וסבתא יושבות על הספה החדשה בסלון.
"את יודעת, אני מאוכזבת מעצמי, בשנה הזאת, בסך הכל."
"זה כי לא למדת"
"אם היו נותנים לי משהו שאני אוהבת ורוצה ללמוד, הייתי עושה את זה"
"את תמיד מאשימה אחרים, את שמה לב?"
"זה לא נכון! אני מודעת לדברים שאני אשמה בהם, זה לא אשמתי!"
"בטח שכן, את תמיד מאשימה, תמיד מנסה להראות שאחרים היו לא בסדר"
"אבל זה נכון!! אני עושה הכל לבד, אתם אפילו לא שמים לב אליי! היו תקופות שלמות שהייתי לבד והתמודדתי לבד!"
"זה כי את בוחרת לשתף את האנשים הלא נכונים"
"אלה היו תקופות שהייתי לבד, לחלוטין, שאפילו את לא הקשבת... כמה פעמים -" הפסקה. דמעות נקוות לי בעיניים. בולעת רוק. "כמה פעמים ביקשתי-"
"כן, ביקשת פסיכולוג, אבל ביקשת את זה סתם!"
"מי מבקש פסיכולוג סתם?!"
"אנשים!"
"אני -"
טלפון.
"כן חיים שלי, מה קורה..." ועליתי לחדר במילים האלה, בולעת את הדמעות שעוד נמצאות לי בעיניים.
אני כבר לא פגועה מאנשים, אני לא שונאת אף אחד - אני פשוט מאוכזבת.
שמעתם?
מאוכזבת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
