יש לי סבא וסבתא חירשים אילמים.
הם היו חירשים אילמים מאז שהם היו ילדים וכשהייתי קטנה חשבתי שהם יבינו אותי אם אני אדבר מאוד לאט.
סבא שלי הוא נגר. הוא הכין לנו רובוטים מעץ ובית קטן כשהיינו קטנים. הוא האדם הכי טוב שיצא לי אי פעם להכיר. יש לו אור יפהפה בעיניים, משהו שלא רואים בהרבה מקומות.
סבתא שלי עקרת בית למופת. זה לא נשמע זוהר במיוחד, אבל כשתטעמו את לביבות תפוחי האדמה שלה, אתם תגידו בדיוק כמוני. היא מצחיקה מאוד, על אף הלקות.
הם אוהבים אחד את השנייה.
רואים להם את זה בעיניים.
הם התחתנו בגיל מאוד צעיר ויש להם חמישה ילדים. אבא שלי הוא הקטן ביותר.
סבא שלי עבר כמה התקפי לב, סבתא שלי גם כן, והיא גם סוכרתית.
אני לא מצליחה לתקשר איתם בצורה מעולה, אני לא תמיד מבינה את שפת הסימנים. סבא שלי יכול לדבר על משהו אחד, אני אדבר על משהו אחר ושנינו לא נשים לב לזה. אבל עדיין, זה נחמד לנהל איתם שיחה לפעמים.
סבתא שלי טוענת שהיא בת 75 כבר עשר שנים.
וסבתא שלי גם חולה.
היא אומרת שהיא לא עושה פיפי אפילו אחרי ארבעה בקבוקי מים.
אבל היא גם אומרת שהיא לא מפצחת גרעינים כי אסור לה והיא עושה את זה - אז אני לא יודעת אם להאמין.
אבל סבתא שלי גם אמרה היום שהיא רוצה כבר למות.
ואפילו אם היא משקרת, כמו שהיא עושה עם הגרעינים והעוגה... זה עושה לי כואב בלב.
היא ראויה לעולם הזה, והעולם ראוי לה.
היא מקסימה ומדהימה ולא בא לי שהיא תוותר.
כי אם היא תוותר אחרי שהיא התגברה מעל כל כך הרבה קשיים - מה עוד נשאר?
אני רוצה שהיא תמשיך לומר שהיא בת 75, לפחות לעוד כמה שנים נוספות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
