וואלה. נמאס לי.
ואני יודעת שאני עומדת להישמע לחלק כמו ילדה קטנה ובכיינית, אבל נמאס לי.
נמאס לי לשבת בבית ולחכות שתהיה אזעקה כדי שאמא וסבתא עוד פעם ישתנקו ויחכו לשמוע את הבומים, נמאס לי להיכנס לחדר של אח שלי, שזה במקרה הממ"ד שלנו, נמאס לי להיות עם חלונות סגורים, או פתוחים למחצה, נמאס לי להיות מטר מהים ולא להיות מסוגלת ללכת לשם.
אני רוצה לצאת החוצה, אני צריכה את החופש שלי.
אני לא אדם שנועד להיות כלוא, גם אם זה בתוך המרחב הפרטי שלו.
אם הבחירה תהיה שלי, אני מניחה שאני אשאר בבית ימים שלמים, בלי לצאת ממנו. אבל הידיעה שאני לא יכולה לצאת, זה מה שמציק לי כל כך.
זה כמו שבשבוע הזה של תשעה באב, כשאסור לאכול בשר, כולם כמהים לזה בטירוף.
אז בצחוק אני יושבת מול המעקה שלנו, שנראה כמו סוג של סורגים מעוצבים ומייבבת בפינוק שאני נמצאת בכלא, אבל אני מרגישה מדוכאת עם כל יום שעובר.
אני יודעת שבעוד חמישה ימים, ואולי קצת פחות עכשיו, כי אנחנו לקראת סוף היום, אני אהיה כבר מגויסת, ולהורים שלי לא תהיה גישה לבסיס שלי, שבמקרה יהיה בטווח קטן יותר לעזה מהבית שלי.
אבל איכשהו, זה מעודד אותי.
כי אני לא אהיה בתוך בניין, או בתוך בית, בלי יכולת לזוז.
אני אהיה בחוץ, תחת כיפת השמים או תקרת האוהל, אבל תהיה לי את האפשרות לצאת.
אי אפשר להתחבא כל החיים.
אי אפשר לפחד כל החיים.
היי, אז מה אם אמרו לנו "כשתגדלו, כבר לא יהיו מלחמות", או "כשתגדלי, כבר לא יצטרכו לוחמים" - עכשיו כן צריך. עכשיו אני עומדת להיות שם ולהיחשב לוחמת.
אני מנסה להישמע פחות יהירה ומתנשאת ואחת שיודעת הכל, כי אני לא יודעת הכל... אבל מה שאני כן יודעת זה שאסור לוותר.
לא משנה איפה אנחנו גרים.
אז כן, אני שמחה שאנחנו לא בורחים, ואני מעריכה את הדאגה של ההורים שלי כלפיי, כי אני יודעת שהם פשוט לא רוצים שאני אפגע... אבל אני לא הטיפוס שמסתתר.
אני הטיפוס שמסתער.
וזה חסר לי. זה קשה לי.
אז אין מסיבת גיוס, ניחא. מה עושים במסיבות גיוס גם ככה... סתם מיותר.
אז אין יציאה בסופ"ש האחרון לאזרחות, נאא, גם ככה בעוד שלוש שנים יהיו לי הרבה סופ"שים אזרחיים.
אז אין לי זמן לראות את כל החברים שלי לפני הגיוס... בסדר, נראה אותם כשנהיה כולנו על מדים...
אבל מה יקרה ביום חמישי? גם אז יהיה מפחיד מידי לצאת? גם אז יהיה מפחיד מידי לנסוע?
אולי אני אלך לבד בעצם? כי אני היחידה שאיכשהו מעכלת את המצב ומבינה שאסור לפחד, שאסור לתת להם לנצח.
לא. פחד הוא לא הדרך לחיות.
זאת הדרך לשרוד.
המטרה בחיים היא לצאת ולהתעמת עם הפחדים, היא לקום על הרגליים בכל פעם שמנסים להפיל אותך, לא משנה כמה פעמים זה קורה.
ואז מחקתי את כל זה, כי גם ככה אף אחד לא מקשיב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
