זהו, חודשים על גבי חודשים של ציפייה מסתיימים מחר (חחח עלאק חודשים, בול חודש שהצלחתי להקדים בו את הגיוס פעמיים D: )
אז אני לא נשמעת כמו מתגייסת טיפוסית, אני לא מפחדת ולא ממררת בבכי על זה שנגזלת ממני החירות שלי לשנתיים - כי היא לא. אני בחרתי לתת אותה לשלוש שנים.
שלוש שנים למען המדינה שלי והעם שלי.
ואני מתגייסת לחיל שכרגע עושה כל כך הרבה ברמה האזרחית, והחיל שמדובר עליו ברוב אם לא בכל משדרי החדשות.
ובעוד שמונה חודשים ממחר, אני אהיה גאה לעטות על ראשי כומתה כתומה במקום כומתת הבקום שתהיה לי עד אז.
אז זהו...
זה לא שאני מפחדת, זה לא שאני עצובה...
אני גאה.
אני מרגישה שמחה על זה שהחלטתי שאני אמיצה מספיק כדי ללכת לקרבי, אני מרגישה גאווה על מי שאני היום, ביחס למי שהייתי בעבר, ומקווה שממש עוד מעט אני אסתכל אחורה ואתגאה בבחורה שאני אהיה לעומת מי שאני עכשיו.
השיפור שעשיתי בשנה האחרונה, הוא משמעותי.
הוא גם קיים בבלוג, אם כי הכל בטיוטות בגלל מקרה שקרה.
אבל אני רואה את זה.
יותר מזה - אני מרגישה את זה בפנים.
וזה יותר חשוב מהכל.
אה כן, ויש לי דודא לאוכל.
זה עומד להיות ככה כל הזמן עכשיו? ><
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
