אני כותבת.
וכשאני כותבת אני נכנסת לעולם שבו אין דבר כזה מושלם ואין דבר כזה לא מושלם...
אני יוצרת בידיים שלי, עם הדמיון שלי והראש שלי, את האנשים שהייתי רוצה לחיות איתם, בכל פעם מחדש.
וזה מדהים, איך בכל סיפור שאני כותבת, יש לדמות הראשית (בדרך כלל דמות גברית, מסיבה כלשהי), את אותו אופי פחות או יותר ואותם דפוסי התנהגות.
ובכל פעם שאני אומרת "אין, הוא האהבה שלי!!" על כל דמות שהיא
אני מקבלת את אותה תשובה בדיוק "כולם האהבה שלך"
כן, כי כולם כמעט אותו אחד. פשוט בסיפורים שונים, עם רקע שונה. אבל אופן הדיבור שלהם כמעט זהה, והדרך שבה הם מציגים אהבה, ואיך שהם כועסים והצד השלילי שלהם...
יש להם את אותו הדפוס.
ובאופן כללי זיהיתי שגם במציאות אני נמשכת אל בנים שמותאמים לדפוסים האלה, רק שבמציאות הם לא עונים על כל הקריטריונים, ואז אני מאבדת אותם בשלב כלשהו, צונחת חזרה אל המקום הנוח שלי, עם הדמויות המושלמות שלי, הגברים שיאכזבו אותי, רק אם אני אגיד להם שזה בסדר, אם אני אתן לסיפור את האישור שזה יקרה.
אני לא יודעת אם זה הופך אותי לכותבת נורמלית, לחולת שליטה או לבחורה מאוד נרקיסיסטית...
אבל הייתי רוצה להיפטר מזה.
כדי להצליח להשתחרר קצת, לראות מעבר למילים שלי.
אוף.
אה כן והיום של הגיוס היה אחלה ועכשיו אני בבית עד יום שני כיפאק היי!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
