אז מישהו זוכר את הפוסט ההוא שכתבתי בו כמה אני מדוכאת מהעובדה שאין סביבי בנים?
טוב, אני חוזרת בי.
זה הרבה יותר מדכא כשיש סביבי בנים.
במיוחד אם אני נמצאת איתם 15 שעות ביום.
למי שנמצא כאן וזוכר (אני לא באמת מסתמכת על זה), כתבתי על בחור אחד שהוא ממש הטעם שלי. מסתבר שאנחנו אותה מחלקה בפלוגה, והוא כזה... לא יודעת, פלרטטן בקטע לא טוב.
אני צוחקת איתו והכל, אבל עדיין, זה מרגיש לי לא נכון. והייתי כל כך מקובעת עליו בהתחלה. אבל הוא כזה צפונבון עאה גאד.
ויש עוד אחד.
שהוא... וואו.
הוא מדהים.
הוא מקסים ברמות, צפונבון, כרגיל - הם פשוט סביבי כל הזמןןן, אבל הוא באמת אדם טוב.
הוא אחד האנשים החזקים נפשית שיצא לי לפגוש.
היה לנו מסע ביום רביעי, שלושה קילומטרים, לא כזה נורא - הוא סחב על הגב פקל מים. 10 בקבוקים של ליטר וחצי. דחפתי אנשים כדי לעמוד מאחוריו, החזקתי אותו מהגב, דחפתי אותו קדימה, רצתי ביחד איתו. דחפתי לאנשים בקבוקי מים בכל עצירה קטנה ושתיתי בערך שני ליטרים רק כדי להוריד לו מהעומס על הגב. בסוף המסע, בספרינט הסופי, נפלתי. נפלתי חזק. הנשק מחץ לי את היד (האצבע שלי נטולת עור כרגע), והפנים שלי קיבלו חבטה חזקה שהובילה נפיחות בכל הצד השמאלי שלהם באיזור העין. הוא הרים אותי ורצנו אל הסיום של המסע ביחד.
כשהוא ראה את הדם הוא לא עזב אותי לרגע. הוא בא איתי את החופל ואם לא הייתי מסתכלת לו בעיניים כשגזרו לי את העור המת מהאצבע, הייתי בוכה כמו ילדה בת שלוש. אבל הוא החזיק אותי, נפשית.
הוא מסוג האנשים שמצחיקים אותי בכל רגע נתון.
ועמדתי לקבל שבת, והתיישבתי ליד הבחור הראשון שסיפרתי עליו שגם היה אמור לסגור שבת והבחור השני הסתכל וממש קינא חח ראו את זה בעיניים שלו.
אבל אני מתה מפחד להתאהב בו.
אסור לי לגעת בו.
אסור לי להתקרב אליו.
שילוב ראוי וכל הזין הזה.
בעעעעעע
אני מרגישה שאסור לי להתעסק בחרא הזה, כי זה יהיה להוריד את העיניים ממטרת העל.
המטרה היא להגיע לקו על הצד הטוב ביותר, לצאת למכים ולקצונה כנראה אחר כך.
אני לא מוותרת על זה.
אוף. איזה דיכאון.
(אין באמת פואנטה לפוסט הזה, פשוט רציתי לשתף)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
