אז יום רביעי היום, ואני בבית.
שוכבת במיטה שלי, רואה טלוויזיה, עם המזגן שלי, עם מכנס שנמוך בהרבה מקו הברך.
וזה לא מרגיש לי בכלל כאילו היום בבוקר הייתי בבסיס.
זה כל כך מוזר.
אני בגימלים, הגב שלי תפוס ואתמול קרסתי.
הכתף שלי על סף פריקה, זה מה שהרופא טוען, בכל אופן.
מצד אחד, כן, זה כיף בטירוף לשכב בבית, לאכול מתי שבא לי ומה שבא לי, ללכת לשירותים בלי שיהיו לי 20, 30, 50 שניות לחזור לח'... אבל אני מרגישה רע, על זה שכל החברים שלי בבסיס, אוכלים אוכל מזופת ויש להם רק שעה להיות עם הפלאפון ולי יש עכשיו ארבעה ימים בבית, משהו שכולנו חולמים עליו בערך 24/7
תקראו לי צהובה, תקראו לי מורעלת, אבל בא לי לחזור לשם עכשיו. גב כואב או לא... איזו מן חיילת אני אהיה בקו אם אני נוטשת את המחלקה שלי?
מוגזם?
הסמל ממש כעס עליי על זה שאני מעמיסה על עצמי.
"אם מישהו מוריד אותך לפק"לים- את לא עושה, בטן- את לא עושה, את לא רצה ולא פורקת את הנשק. למה? כי כואב לך. והבריאות שלך חשובה הרבה יותר!"
הוא אוהב אותי, וממש אכפת לו ממני. בזכותו קיבלתי ב' להיום וגימלים ברגע שהרופא הגיע. הוא ממש ממש אוהב אותי.
זה לגמרי הדדי, הוא האדם העיקרי שמעלה לי את מצב הרוח ואת המוטיבציה בטירוף, אני תופסת ממנו ברמות אחרות.
אין עליו בעולם הזה.
התגעגעתי לבית. הייתי זקוקה לזמן בית.
בפעמים הקודמות שיצאתי מהבסיס לשישי שבת, לא הייתי בבית ליותר מ12 שעות. וזה מתסכל, כי יש חשיבות מסוימת לבית, שאין לשום דבר אחר.
אז יום רביעי היום, ואני בבית.
וזה עושה לי ממש טוב.
חידוש כוחות כדי לחזור לבסיס כמו פנתרה (כמו שמפקד המחלקה החתיך של מחלקה 1 אמר לי היום בתדריך יציאה, אומייגאד יש לו את העיניים הכי יפות שראיתי בחיים שלי, חומות-ירוקות כאלה עם ריסים באורך של ענף. מהמם)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
