אז את השבת הקרובה אני סוגרת בבסיס.
אבל מה- זה כבר הלילה השני ברציפות שישנתי בבית, ועכשיו אני על אוטובוס לבאר שבע, שנייה לפני הצניחה הגדולה חזרה אל תוך שינה עמוקה עד שנגיע לשם.
לא קיבלתי פק"ל. אני לא הקשרית של הסמל בסוף.
כן התאכזבתי ובכיתי, אבל אני מתכוונת לדרוש להיות פק"ל כלשהו, מצידי אפילו מים, במסע סמל עוד כמה ימים. אני רוצה להוכיח לעצמי ולכולם שזה שאני לא "פיזית מספיק" זה לא תירוץ.
אני מסוגלת. מסוגלת לכל מה שכל האחרים יכולים.
אז מה אם אני נמוכה יותר מכולם, אז מה אם הממדים שלי קטנים. זה לא תירוץ.
וזה שובניסטי ברמות.
בכל מקרה, השבוע, במקום להיות בשטח ולעשות תרגילי חוליה כמו כל הפק"ליסטים, ישבתי וצבעתי את הפלוגה. ועשיתי עבודות מטבח.
רציתי למות.
ואז שלחו אותי למיון.
אה כן, היה עוד חלק באמצע אבל מישהי חכמה אמרה לי לא מזמן שאם מספרים את הסוף בבום זה מפתיע לכמה רגעים ואז מתרגלים לזה.
בכל אופן, היד שלי התנפחה למימדי ענק. ביום למחרת, היא השתתקה.
שלחו אותי למיון באיכילוב.
8. שעות.
8.
8.
ושוב, 8.
ואפילו לא טיפלו בי!!!
רק בדיקת דם וצילום
אבא שלי הגיע לשם וקצת צעק על הרופא שבסוף לא הסכים לתת לי גימלים למרות שהיד שלי נפוחה ואני לא יכולה להזיז אותה.
האמת, לא רציתי לספר לאבא שלי- אבל אני מעדיפה שלא לקבל גימלים.
אני אוהבת את הצבא, השבוע אולי לא. השבוע היה לי חרא, וגם לפני שבועיים וגם בשדאות. אבל זה בסדר, כן זה חלק מהעניין. לא תמיד כיף, ולא תמיד קל. אבל אם אני מרגישה שזה המקום שלי, אני מעדיפה לתת את כל כולי בו.
טוב בכל מקרה, עכשיו אני בדרך לעוד בדיקות דם עם טופס בכיס שמאשר לי לא לעשות כל תורנות בשלושה ימים הקרובים.
משמע- גם לא שמירות ( דמיינו פה סמיילי קול כזה עם משקפיים שאני לא מצליחה להוסיף מהגלאקסי 5 החדש והיפה שלי)
הייתי הבנאדם הכי מאושר בארץ כשאמרו לי שאסור לי לשמור.
חה.
עכשיו, כמו שהבנתם בתחילת הפוסט, אני בדרך לחר"פ באר שבע. שלחו אותי אתמול הביתה כי אין אוטובוס שיוצא מהבסיס כל כך מוקדם לתחנה המרכזית כדי שאני אגיע להפניה בזמן.
מעניין מה נעשה בשבת.
שבת פלוגתית שונה מסגירת שבת כעונש נגיד?
מעניין.
שבת ראשונה שלי ואני כבר חודשיים ( ויום! ) בצבא ( מחיאות כפיים! )
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
