אז עברנו היום השבעה.
זה היה קצת מרגש, הרגשתי כמו במסיבת סיום. במיוחד בהתחשב בעובדה שהייתי שורה ראשונה ברביעיות (היתרונות של מטר וחצי!)
ועכשיו אני בבית לחג.
חולה.
בנוהל וזה.
קיצור, לא מעניין.
השבוע עשינו מדס, ורצנו עם מפקד שאני קצת דלוקה עליו (לא באמת דלוקה, הוא סתם ממש מגניב לדעתי), אז כשרצתי לידו יכול להיות שקצת התגריתי בו, כמו שאני בדרך כלל עושה בכל פעם שהוא מסתכל עליי (וזה קורה הרבה), והוא אמר שאני ארוץ איתו עוד סיבוב סביב כל הבסיס.
כבר רצנו שלושה סיבובים ברגע שהוא אמר את זה, כל סיבוב זה קילומטר וחצי.
אני רצתי עוד אחד.
לא היה לי אכפת באמת. רציתי להוכיח שאני מסוגלת, אז נתתי את כל מה שאני יכולה.
כשעברנו מאחורי הפלוגה שלנו, במקום שבו יש את האוהלים של הקורס מכים הוא הסתכל עליי והאיץ את הקצב.
"את יודעת מה זה?"
"קורס מכים"
"רוצה להגיע לכאן?"
"אני עוד אגיע לבהד 1"
החיוך שנפרס לו על הפנים היה פשוט פרייזלס, הוא פלט צחוק מקסים כזה ואז המשיך
"קצינה, אה? לאיזו דרגה את רוצה להגיע?"
"אממ, מ"פ גבול תחתון"
"מינימום אה??"
זה הצחיק אותו והרשים אותו בו זמנית. בשנייה וחצי שהסטתי את המבט מהדרך והסתכלתי עליו יכולתי לראות את זה.
אם הוא ייצא לקצונה, אין ספק שאני ארצה לשמור איתו על קשר. הוא אחד האנשים היותר מדהימים שיצא לי לדבר איתם.
הוא שאל אם אני רוצה לקצר את הדרך ושללתי את זה בתוקף, בתמורה הוא האריך לחלוטין את הדרך בעוד איזה קילומטר חחח אבל שרדתי את זה.
בסוף הריצה, כשחזרנו לפלוגה הוא אמר לי לבוא לעשות מתיחות איתו וכוח.
אז אספנו קבוצה של אנשים לכוח ומתיחות והוא צעק על כל מי שעבר לעשות מתיחות לידו חוץ ממני 
כשסיימנו ביקשתי ממנו שבכל ריצה נוסיף עוד סיבוב. הוא אמר שהוא ישקול.
ואז קרא לי לחזור אליו ואמר שגם אם אין מדס אני מוזמנת לבוא לבקש ממנו לרוץ.
הוא כזה מקסים 
ואמרו לי שאני נראית טוב עם מדי א'.
וקיבלתי את התג של הסמל שלי, והוא אמר לי כמה הוא מעריך אותי וסומך עליי. היה חשוב לי לשמוע את זה.
הוא העניק לי תג נוסף, של הפלוגה שלי כשהיא עוד הייתה בחיתוליה.
ואמר שהתג הזה צריך בעלים שמסוגלים להעביר אותו הלאה.
זה בהחלט מה שאני עומדת לעשות.
חג שמח ושנה טובה לכל בית ישראל
♥
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
