אם זה היה הרגל, אני יודעת שתוך 21 יום זה יעבור כאילו לא היה... אבל זה לא הרגל.
אני אוהבת אותך.
עדיין, תמיד.
אני מרגישה את המחנק בגרון כשאני כותבת את זה, כשאני חושבת על זה.
אני לא רוצה לאהוב אותך.
אני יודעת שלאהוב אותך זה להיכנס חזרה עמוק אל תוך אותה לולאה כואבת, שבה אני מצפה ממך ליותר ואתה לא מבין מה אני בדיוק רוצה.
אני לא רוצה להיות עוד אחת מהבנות האלה, שאוהבות עד כדי דמעות, ובוכות עד שהן נרדמות, וחולמות עד שהן מתות.
אני רוצה לחיות את החלום, והלוואי והיית הבחור שבחלום שלי, חסר הפנים והמראה, שעליו התלבשו הפנים היפות שלך בשלוש שנים האחרונות.
אבל אתה לא הוא.
הוא מתנהג אליי בכבוד, הוא אוהב אותי יותר מהכל, הוא שם אותי לפניו, ובכך גורם לי לשים אותו לפניי.
אז יום יבוא ואני אמצא אותו, אבל זה לא יכול להיות בלי העזרה שלך.
אני מודה, אני עדיין מסתכלת בתמונות שלך, למרות שמחקתי כל זכר לתמונות המשותפות שלנו. מצד אחד זה מרגיע, מהצד השני כואב.
אתה יודע, באיזה שהוא מקום, עמוק בתוך הלב... אני מתה לראות תמונה שלך עם בחורה אחרת. אני יודעת שאני אתפוצץ, שהלב שלי יתפרק למיליוני רסיסים. אבל זה יראה לי שעברת הלאה, שהתגברת... ושגם לי מותר.
אני מפחדת.
לאבד אותך סופית, לאבד את האהבה שלנו.
אבל אז אני נזכרת שהיא הייתה חד צדדית, או לפחות רוב צדדית, ממני.
אני לא יודעת אם רוב צדדית זה ביטוי אמיתי, אבל בשבילי הוא כואב מספיק בשביל להיות אמיתי, מהסוג שבאמת מוריד דמעות מרוב שהוא כואב.
לא מגיעה לי התנהגות כמו שלך, אני יודעת את זה. אני משננת כמו ששיננתי עוד אלפי דברים בחיי.
זה התווסף לרשימת העובדות הלא חשובות שבכנות חשובות לי.
אני מתגברת עלייך.
לאט לאט.
בייבי סטפס
עם הזמן הבנתי שהדבר שאני צריכה בחיים שלי, באופן כללי ולא ספציפית כרגע, זה אדם שיסתכל עליי, כמו שאני הסתכלתי עלייך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
