לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

Your time will come

תחייכו, בבקשה? תודה :)

Avatarכינוי: 

בת: 29





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ינואר 2023    >>
אבגדהוש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031    

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

אופס, איי דיד איט אגיין. פתטית.


לפעמים מפשלים...

וזה רע.

אבל לפעמים מפשלים ופוגעים במישהו אהוב...

וזה גרוע.
ולפעמים מפשלים, פוגעים במישהו אהוב ונפרדים...

וזה נוראי...

ואני מרגישה כל כך רע על איך שזה יצא... למרות שזה עדיף לכל הצדדים הנוגעים בעניין

אבל זה היה אמור להיות טוב...

היינו אמורים להישאר ידידים...

לא?

 


 

אם מישהו שמכיר אותי רואה את הפוסט הזה... 

בבקשה אל תשלחו הודעה... 

לא היום, לא מחר... בבקשה - אני זקוקה לשקט... 

נכתב על ידי , 27/9/2012 22:54   בקטגוריות אהבה, בדידות, בכי, געגועים, זיוף, הרגשה, חבר, חברות, חופש, כאב, נפש, סוף שבוע, עייפות, עצב, תסכול  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



חפירות ירושלמיות - ראו הוזהרתם P:


תנו לי לספר לכם משהו קטן על עצמי:
מאז שהייתי קטנה, נורא מצטערת בפני הירושלמים שכאן, מעולם לא ממש סבלתי את עיר הבירה שלנו. 

מאז שהייתי קטנה כשהיו אומרים לי שנוסעים לירושלים רק חיפשתי דרכים להתחמק.

המקום היהודי היחיד שאהבתי לבקר בו בתחומי ירושלים היה הכותל, כל השאר היו כנסיות למיניהן שהמבנה שלהן פשוט הדהים אותי. 
מעבר לזה?
נאדה! גורנישט! כלום. פשוט, כלום.

אבל עם זאת, כל ביקור בכותל המערבי שלנו, של בית המקדש שהיה ונחרב, מחבר אותי קצת יותר אל המסורת היהודית ואל התחושות והחוויות מימי קדם, מהימים שבאמת היה בית מקדש ואנשים באמת היו עולים לשם ובאמת מתפללים ובאמת מקריבים קורבנות ומעלים עולות.

כן, יש לי זיקה מיוחדת להיסטוריה חח 

בכל מקרה, אמא שלי סיפרה לי היום - כאשר היא חזרה מוקדם הביתה באופן די מפתיע (סביבות 3 ככה... מאווד חשוד) שהיא נוסעת לירושלים, לערב סליחות עם כל החברות שלה מהעבודה. 
"אני מקנאה בך בטירוף, תבקשי בשבילי משהו"
"את רוצה לבוא? יאללה, תתארגני - יש לך 10 דקות"
עם מבט מופתע על הפנים ואושר מטורף; התקלחתי, התלבשתי, בחרתי בגדים, מעיל, מגפונים, עגילים ותיק ותוך עשר דקות באמת כבר היינו בדרך החוצה. ההגעה לירושלים התחילה בעמק רפאים, שלמען האמת, שמעתי הרבה על הרחוב עצמו, אבל מעולם לא ביקרתי בו לפני זה. 
ישבנו במסעדה מקסימה שהייתה בנויה בסגנון ירושלמי לחלוטין והשרתה רוגע מטורף.
יצאנו החוצה מהמסעדה, שעה אחרי שהיינו אמורות לצאת ולהגיע לחיזיון אור קולי במגדל דוד ופשוט הסתכלתי סביבי, לא נרגעת מהריחות ומהאנשים שיש שם, בחלק הקטן הזה, ברחוב בילוי ומזון בדרום ירושלים, חלק קטן מירושלים שעדיין לא ראיתי.

שעה של סיבוב ממילא ששבתה אותי לחלוטין וצילום של בערך שתי שמלות שאין מצב שאני לא קונה בעיר שלי, הלכנו לחיזיון האור קולי. 
אני וזאת שישבה מימיני לא הצלחנו למצמץ כדי לא לפספס אף פרט - כשהופיעה ספרייה בגודל היסטרי על אבני מגדל דוד אני חושבת שכל מי שהיה נוכח במקום שמע אותי צועקת "אמא! אני רוצה כזה בבית!!" 


(התמונה נלקחה מתוך האתר של מגדל דוד- המוזיאון לתולדות ירושלים)

 

מיד אחרי החיזיון האור קולי, כמובן, כולם רוצים להגיע לכותל.

המדריך ההזוי שאמא שלי מצאה הוביל אותנו בערך בכל ירושלים, חוץ מאל הכותל.

הכל היה חסום בידי כוחות מג"ב (החתיכיים במיוחד, אבל זאת לא הנקודה) שלא נתנו לנו להיכנס. 
הגענו אל תצפית הכותל, רחוק מספיק בשביל לראות רק ראשים וקיר ענק אחד. 
רק אנשים, רק ראשים, רק יהודים. 
רק סליחות, רק בקשות, רק תפילות. 
ופתאום אלה לא היו כבר ראשים, זאת הייתה שמיכה גדולה, ענקית של אחדות מיוחדת שיש רק לעם שלנו. 


לבנתיים אני עמדתי מרותקת, מתאהבת לאט לאט בעיר שמעולם לא סבלתי, שואבת לתוכי את כל הריחות והצלילים, את כל האנשים שהתחכחו בי והשפות ששמעתי. אנשים מכל הארץ, מכל העולם; עברית, ערבית, ספרדית, צרפתית, אנגלית, רוסית...
כל אחד מהם גורם לי לרצות להכיר את העולם הזה יותר, לשאוב יותר, ללמוד יותר...

כל אחד מהם גורם לי לרצות להכיר יותר את ירושלים, לראות בה את כל מה שלא ראיתי שש עשרה וחצי שנים.
כל אחד מהם גורם לי להתהפנט, להבטיח לעצמי שאני חוזרת לכאן, שלא ראיתי הכל. 

כל אחד מהם גורם לי להעריך כל רגע על היותי יהודיה, על היותי אדם מסורתי בארץ ישראל. 
כל אחד מהם גורם לי לבקש בסוף כל התפילה שלי - שלכל אחד ואחד מהאנשים שנמצאים שם למטה מתחתיי, צמודים לשריד שלנו, לכל אחד ואחד מהאנשים שיושבים בבית ולוחשים תפילה, לכל אחד ואחד מעם ישראל - תתגשם לפחות אחת מבקשות ליבו.  

 

אז גמר חתימה טובה וצום קל לכל מי שגם צם :)

נכתב על ידי , 25/9/2012 03:35   בקטגוריות אושר, אמונה, ירושלים, גאווה, געגועים, הזדהות, חיוך, חופש, מסר, נפש, תחושות, תקווה  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של פרפר. ב-26/9/2012 23:54
 



מסקנות שכאלה


בשבוע החולף הרגשתי הרבה דברים... נתתי לאנשים להיכנס מהלב שלי ונתתי לאנשים לצאת ממנו.. 

עשיתי דברים שלא חלמתי לעשות, כאלה שאני יודעת שהייתי מתחרטת עליהם בסיטואציה אחרת. 

אבל יודעים מה? 
במשך פאקינג 16 וחצי שנים חייתי בתור הילדה הטובה. 

במשך פאקינג 16 וחצי שנים חייכתי ועשיתי מה שכולם רצו. 

אז כן, עשיתי דברים כמו להתנשק עם מישהו שפגשתי ביום קודם ולהתנשק עם חברה טובה צרפתית. 
וכן, שתיתי ואן גוך. 
וכן, יצאתי למסיבת יאכטה ורקדתי כמו אחת שנותנת אחושרמוטה. כן, נו.. שרמוטה. 

וכן!! פאקינג נישקתי בנאדם שתי שניות אחרי שהוא עישן סיגריה מול הפנים שלי. 
והדבר היחיד שמעניין אותי זה התהייה למה הוא מעשן פרלמנט והחבר הכי טוב שלו מעשן מלבורו ומה הפאקינג הבדל בין שניהם. 

אפילו העובדה שהוא לא מתקשר אליי לא ממש מעניינת אותי... 
או מסמס... 

והחבר הכי טוב שלו מסנן אותי. 
הו וול. 

הבנתי גם שאני בנאדם של בדידות... 
לא רע לי איתה... למען האמת, די כיף לי עם זה. 
אני נהנית מלהיות לבד חח

אני מוצאת סיפוק בלשבת לבד ולחשוב, או לא ליצור קשר עם אנשים. 

פשוט נוח לי ככה... 
אני מעדיפה לשבת לבד מול הטלוויזיה או המחשב מאשר לצאת עם חברות לסרט או למסיבה. 
ככה אני...

אנשים כנראה לא מרוצים מזה... 

הו וול. 

 


זה היה חיוך מאוהב, חיוך של זוגות, חיוך של אהבה.
זאת הייתה נשיקה שמראה לך מה זה לנשק, מה זה להראות לכל העולם.
זה היה חיבוק מפנק, רך ועדין וביחד עם זאת כל כך חזק, כזה שאומר "אל תעזבי אותי".
זאת הייתה סצנה נורא מרגשת.
זה היה פופקורן די טעים.
אורות.
חוזרים למציאות.

 

 




להיות שונה זה כיף :)

 

ובקשה אחת קטנה, אם עברתם בבלוג שלי, קראתם משהו; קטע שכתבתי, רגש שהבעתי... אני אשמח אם תגיבו את דעתכם. 
אני תמיד פתוחה לשמוע דעות של אנשים לגבי המחשבות שלי, זה מסקרן אותי... 

והיות ואין לי כסף לפסיכולוג, אני בהחלט אשמח שתהוו תחליף :) 

 

עריכה: 1:25 - סטוצים... זה ממכר?

נכתב על ידי , 18/8/2012 00:25   בקטגוריות אהבה, אושר, גאונות, גאווה, געגועים, דימיון, הכרות, הרגשה, חבר, חברה אמיתית, חברות, חופש, חיוך, חכמה, יופי, ים, כיף, לצלול, מסר, נפש, נשימה, סוף שבוע, צחוק, קסם, שיחות, שירים, שופינג, תחושות, תקווה  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של לינוי פזארקר ב-19/8/2012 03:43
 




דפים:  
13,151
הבלוג משוייך לקטגוריות: סטודנטים , 20 פלוס
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לפנדה לנצח אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על פנדה לנצח ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)