זה היה יום מרגיז... אני מקווה שהוא רק ישתפר מכאן.
היה לנו יום העשרה כזה עם כל העיר על פרויקט ההתנדבות שאנחנו לוקחים בו חלק, יום שלם שמדברים בו על החשיבות של ערכים מעל לחשיבות הלימודים וכל מיני שטויות כאלה, ובסוף ההצגה שהייתה, כשהשחקן עוד מדבר איתנו ועונה על שאלות, המורות של בית הספר שלי קמות ומתחילות לצאת.
אחרי שהן כבר יצאו השחקן קרא לנו, שלא נצא בזמן שהוא מדבר, כי זה לא מכובד, נעמדתי מול כל האולם, אני, כן, עם כל חוסר הביטחון המטורף שלי, נעמדתי מול כל האולם ואמרתי לו בחזרה "המורות שלנו יצאו, מסתבר שאנחנו צריכים ללכת. גם אנחנו חושבים שזה לא מכובד, באמת, ואני מעריכה אותך כל כך. אתה שחקן מעולה ואתה אדיר, זה לא אישי נגדך..." ויצאתי מהאולם. צעקתי קצת על הרכזת שלנו אבל לא היה באמת עם מי לדבר.
חזרנו לבית ספר כדי לעשות מבחן.
כאילו כל היום הזה נעשה על פארש.
אין עם מי לדבר בנוגע לערכים עם בית הספר שלי. זה מחריד.
אני כבר עייפה ועצובה מזה. אבל אני עוד אקום ואשנה את זה.
ובנושא אחר, סעמק, מתי אנשים יקלטו שאני לא עובדת בשבילם?!
חמודי, אתה בחרת להפסיק לדבר איתי... זה שחזרנו לדבר בגלל שפאקינג רדפתי אחרייך כי לא רציתי לאבד את הידיד הכי טוב שלי זה טוב ויפה, אבל אתה כבר לא הידיד הכי טוב שלי. לי? כבר הפסיק להיות אכפת ממך, ברגע שראיתי כמה השתנית.
אכפת לי מהנסיך הקטן שלי, מהידיד הכי טוב שלי, לא אכפת לי ממך. אתה יצור מגעיל ואנוכי שהשתלט על הגוף של הידיד הכי טוב שלי. לך תחפש.
עלאק
"מחר לומדים רגיל?"
"לא יודעת"
"יש מצב לבדיקה?"
"תשאל מישהו שיודע?"
חוצפן.
אני כבר לא עושה בשבילך הכל. תשכח מזה. ותשכח ממני.
וואלה, לא מגיע לי היחס המזלזל הזה ממך. מדבר אליי רק מתי שאתה צריך משהו. לא מגיע לי, נשבעת לך שלא מגיע לי. אני תמיד כאן, נכון, אבל תוכיח שמגיע לך!
אני טובה מידי בשביל לחטוף את החבטות האלה ממך כל פעם מחדש...
יודע מה? אני כבר לא פרח שאפשר לקטוף לו את עלי הכותרת ולנסות להחליט אם אתה אוהב או לא אוהב, שמעתם כולכם?
מהיום אני פאקינג ורד, עם קוצים והכל.
תעצבנו אותי וזה יכאב לכם, לא לי.
די, באמת.
הגיעו מים עד נפש.
חמישה ימים עד לונדון.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
