כמה זמן עבר מאז שנכנסת לכיתה בפעם הראשונה?
שמונה חודשים ותשעה עשר ימים...
אנחנו מכירים אותך שמונה חודשים ותשעה עשר ימים... בערך...
אני מכירה אותך שמונה חודשים ותשעה עשר ימים ... ובבקשה תתקני אותי אם טעיתי בכתיבת המספר.
הסברת לנו שאנחנו בשנת הבגרויות הראשונה, סיפרת לנו על התלמידים שלך על שכבה י"ב ועל הפסיכומטרי והעזרה שלך בחלק הלשון.
בהתחלה? לא סבלנו אותך בכלל.
למה? כי היית צינית, ביקורתית..
דיברת איתנו על כרובים - ולא, לא התכוונת לירק... ואני ידעתי את זה... ואז מצאנו אחת את דרכה אל השנייה.
דאגת לפאר אותי ואני דאגתי להתחכם.
דאגת לומר לי שאני טועה ואני דאגתי להתווכח.
דאגת לתקן לי את הקטעים שהבאתי לך לקרוא ואני דאגתי להבטיח לך, שאני לעולם לא אפסיק לכתוב.
כולם כבר אוהבים אותך, שרה.
כולם כבר הבינו בשלב הזה שאת מיוחדת... ולי הפסיקו להציק על זה שאני מתקנת את כולם עם העברית.
כשכולם לא ידעו פנית אליי ואני חייכתי ובשקט אמרתי את התשובה.
אני מעריצה אותך.
את דמות מובילה מבחינתי...
וכמה זמן הכרתי אותך?
חודשיים? שלושה? מקסימום, ארבעה!
ביקשת ממני להשתתף בתחרות כתיבה ודאגת לציין שהסכום הוא 1000 שקל לזכייה.
חשבנו ביחד על רעיונות והגענו לפשרה... אבל בסוף לא כתבתי את הקטע ואני מתנצלת על כך...
היה לי יותר מידי לעשות... אבל עברנו גם את זה.
בכל פעם שהיינו רואים אותך במסדרון היית מחייכת אלינו, בכל פעם שאמרנו לך שאנחנו בשיעור חופשי, הצעת לנו בחיוך לתעל את השעה ללמידת לשון.
עד שאתמול בבוקר התיישבנו בכיתה ואת במפתיע איחרת.
התנצלת בפנינו ופתחנו את השיעור.
לימדת אותנו על משקלים של ריבוי ומחלות - ומי היה מאמין שפטפטת היא מחלה?
צחקת איתנו על זה שיש דברים שאת לא יכולה להסביר לנו עכשיו... ונלמד אותם בשנה הבאה.
כמו כל שיעור, נתת לנו שיעורי בית ...
אבל השיעור שלאחר מכן...
השיעור שלאחר מכן אמור להיות ביום ראשון...
וביום ראשון את לא תאחרי.. את לא תאמרי לנו שאת מתנצלת... את לא תחייכי ותלעגי לשחר או למישל ...
את פשוט לא תהיי...
איך יכול להיות שרה? למה זה מגיע לנו?
איך עזבת שכבה שלמה, כיתה י"ב בחודשים לפני מופע הסיום שלהם? איך עזבת את כיתות י' עם הבטחה ששנה הבאה תלמדי אותם את מה שאמרת ולא הבנו?
כל חיי חייתי באמונה שברגע שאדם שקרוב ללב שלנו מת, השמיים קורסים, הכל הופך לשחור, הפרחים קומלים וענפים נשברים...
ועכשיו?
למה עכשיו לא?
אני רוצה שתדעי שהמוני אנשים הגיעו להלוויה... רבים מספור...
אני רוצה שתדעי שישבתי עם חברה לכיתה ובכינו בכי תמרורים.
אני רוצה שתדעי שאני גאה באישה שאת ואני לעולם לא אומר שהיית.
אני רוצה שתדעי שגם כשחשבנו שנגמרו הדמעות, הכל התחדש.
אני רוצה שתדעי שאת תהיי נצורה בזיכרונות שלנו, בחיוכים, באהבה.
אני רוצה שתדעי שאני אשתדל שלא לטעות בלשון, ואם אני לא אדע משהו, לשאול.
אני רוצה שתדעי שאין אדם חכם ממך.
אני רוצה לבקש ממך... אל תעזבי אותנו.
לא בכוחך ולא ברוחך.
שרה מלכא...
יהי זכרך ברוך ותהא נשמתך צרורה בצרור החיים לנצחי נצחים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
