Your time will come

היא הטיחה את ראשה בדלת הנעולה שמולה, מפילה את המפתחות מידיה הסגורות בזמן שהלמה בכוח על הדלת.
הסיכוי שתצליח להשחיל את המפתחות אל תוך המנעול הפצפון במצבה, קלוש.
הערב הזה פעם בתוך ורידיה וחדר עמוק אל תוך מחזור דמה. בעיקר בגלל האלכוהול...
היא התיישבה על הרצפה בגבה אל הקיר, משעינה את ראשה על ידיה העייפות.
היא לא רצתה שזה יגיע למצב הזה, היא מעולם לא רצתה שהדברים האלה יקרו לה, או לאחד מהם.
היא נשאה מבט אל הדלת שוב והטיחה אגרוף כועס שלא השאיר מקום לספק.
במקרה רגיל היא לא הייתה מוצאת את עצמה שרועה מול דלת פלדה שלא עומדת להיפתח בפניה, בודדה, שיכורה ומלאה שנאה עצמית.
אבל כשאת עושה כל כך הרבה טעויות, הסיטואציה הזאת צפויה וכתובה מראש.
את חושבת שאת צודקת, כי זה מה שאת עושה, תמיד, את חושבת שזה לטובת הכלל, את חושבת שאת יודעת ב ד י ו ק מה את עושה, אבל בסופו של יום...
כשאת לא מוותרת, ובוחרת לעשות הכל בעצמך, כשאת בוחרת להתעלם מכולם ולא להראות רגשות, כשאת בוחרת להיות לבד, להרחיק את עצמך מכולם...
בסופו של יום...
בסופו של יום תמצאי את עצמך בדיוק שם, בנקודה ההיא. יושבת ליד דלת נעולה, עם מפתחות על הרצפה, בודדה, שיכורה ומלאה שנאה עצמית. לא אכפת לך מה יגידו, מה יחשבו, מה יעשו. לא אכפת לך כי זה כבר לא משנה.
ההתעלמות הזאת שלך, טעות גוררת טעות, דברים שלא חשבת שאי פעם ישתנו.
כמו בית בובות שבנוי משקרים, מתככים.
את לא רצית שזה יגיע למצב הזה, נכון?
היא שלפה מתוך הכיס מכתב מלא מילים יפות, מנחמות, שהיא כל כך אוהבת.
הדמעה שלה מרחה עוד קצת את הדיו שהיה מרוח ממילא.
כל כך הרבה פעמים היא בכתה מעל המכתב הזה.
קרקוש מפתחות נשמע.
הדלת נפתחה. 
 

יואו כמה זמן לא הוספתי תמונה לפוסט. התגעגעתי לזה קצת. 

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

ואו, זה קטע ישן שישבתי לשפץ קצת (28/1/13. יש לי קטע עם תאריכים).
אני שוקלת להמשיך אותו לכדי סיפור.
אין לי ממש רעיון בנוי, אבל יש לי מוטיבציה וזה קצת מרתק אותי לראות איזה עור זה ירקום...
מה דעתכם?  

זה היצר הזה, היצר האכזרי הזה. 
להרוס, להיהרס.
לשתות את החיים ולא להקיא כשכל השאר כן.
להרגיש מלכת העולם על זה שהצלחתי.
לא לספר, לא לשתף.
לפרק, להתפרק.

אבל רק לבד.