יש לי שני אחים קטנים ממני.
במשפחה שלנו אני, המרשעת הבכורה, המחוננת, היהירה והחוצפנית שיודעת שהיא מעל כולם, האמצעי, טוב הלב, המקסים, זה שיעזור לכל אחד בעת צרה ויחבק את כולם גם אם ממש ממש לא בא להם והקטן, התחמן, המתחכם, היחיד עם חוש הקצב וחביב ההורים, מן הסתם, בן זקונים.
אני אקדיש את הפוסט הזה לאחי האמצעי, כמו שניתן להבין מהכותרת.
אני כותבת את הפוסט הזה כדי להירגע, כי אני לא יכולה יותר.
אמא שלי לא מוכנה לקחת אותו ולבדוק את העניין, אבל אפשר בקלות להבין שיש לו בעיה בקריאת הסביבה.
מאז שהוא היה קטן הוא לא ידע להסתדר, בשום מקום. בעוד שאני מגיל 4, כשחשבו שהלכתי לאיבוד בקניון, הסתובבתי והסתכלתי על בובות ראווה ודיברתי עם אנשים נחמדים.
כשמבקשים ממנו להדליק מזגן בקיץ, הוא שואל "להדליק על חום או על קור?"
שאלות רטוריות בשבילו, דורשות תשובה.
זה כל כך מתיש.
הוא לא אוטיסט או משהו, אני מוציאה אותו קצת אוטיסט... לא שאוטיזם זה רע, הוא פשוט לא מאובחן בספקטרום האוטיסטי, ההתפתחות שלו הייתה נורמלית לחלוטין, הוא פשוט לא יודע להתמצא. בחיים.
מה שהוציא אותי היום מדעתי זה שביקשו מאיתנו אחרי הארוחה להכין תה... הוא החליט שהוא לא יודע איך מכינים תה בקנקן. הוא יודע להכין תה בכוס, אבל לא בקנקן.
אלוהים, אני חושבת שעמדתי לחנוק אותו.
"תיון, קנקן ומים חמים. זה לא כל כך קשה"
"מה לשים קודם?"
"מה אתה שם קודם בכוס?"
"תיון"
"יופי, למה שזה יהיה שונה בקנקן?"
"לא יודע, רק שאלתי"
אני כל כך שונאת את התשובה הזאת.
העיקר הוא מבלבל לי בשכל על הוראות להכנת תה ומתחיל לעשות משהו אחר לגמרי, ועוד נאבק בי לעשות את הדבר השני ולא להכין תה. אני נשבעת שעמדתי לבכות.
זה תה, למען השם! מי לא יודע להכין תה!
"תשטוף נענע"
"איך שוטפים?"
"איך אתה שוטף את הידיים שלך?"
"אה ככה?"
זה יכול להוציא אותי מדעתי.
בשלב מסוים צרחתי עליו להכין תה (בקול שנותר לי מדלקת הגרון המחורבנת שלי, גם כן זה)
והוא התחיל לבכות שאני פוגעת בו.
הוא מילא מים, סבתא שלי הסבירה לו שעד שזה מגיע לסוף הוא לא סוגר את המים החמים.
וול, הוא השאיר את זה עד שהמים זרמו החוצה מהקנקן.
הילד הזה הוא תופעת טבע פשוט. תופעת פאקינג טבע.
הקטע הוא שמוציאים אותי הרעה בסיפור. "זה שאת חכמה מכולם לא אומר שאת צריכה להתייחס אל אנשים נורמלים בצורה הזאת"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
