Your time will come

את כל השבוע האחרון, אני מבלה בקריית מלאכי; בלוק אחד (כי בניין אי אפשר לקרוא לזה) מהבלוק שבו התנהלה כל הילדות שלי. 
סבא רבא שלי גר שם, אבל בתור ילדה שנולדה לתוך עולם של אמא יתומה מאב, הוא היה סבא שלי, לכל דבר.
זה היה סבא שלי, שנתן לי את הכינוי 'נינה' ואת הילדות המאושרת ביותר שילד יכול לחלום עליה.
הוא גר בקומה הראשונה, היינו עולים ארבע מדרגות ומגיעים אליו הביתה, משחקים בכדורסל דרך חלון חדר האוכל ורצים לפארק מאחורה.
ביום הראשון של השבעה, ביום שני, לא הייתי בפסיכומטרי - אלא הגעתי לשם, כדי לעזור.
אבל הזיכרונות תקפו אותי, הקיפו אותי מכל עבר.
הייתי כאן בעבר, אחרי המוות שלו, אחרי שהבית שלו כבר נמכר, אחרי שהוא עבר מידינו לידיהם של לפחות שלוש משפחות אחרות שיצרו שם זיכרונות משלהם, אבל מעולם לא הייתי שם ככה. 
מאחורי הבלוק שלו, היה בית כנסת וגן שעשועים ובעיניי רוחי, כבר הצלחתי לראות את הילדים רצים שם ואותנו; את בני הדודים שלי ואותי, קופצים וצוחקים.
בין הבלוק בו מתקיימת השבעה לבלוק בו גר סבא שלי, יש עיגול דשא מגודר בחומה שהולכת ויורדת, משהו שקשה להסביר. פעם היה שם עץ דקל. 
פעם אחת היה שם אפילו תרנגול הודו שטעה בדרך.
לרגע דמיינתי אותו וזה היה מצחיק.
את הבית שלו מבפנים לא זכיתי לראות, אבל יכולתי להסתכל על החלון ולראות בדמיון את בן דוד של אמא שלי, שכרגע יושב שבעה על אבא שלו, על מזרן מרופט, מטרים מעטים מהמקום בו עמדתי אני, עומד מחוץ לחלון ומבקש ממני, הבלונדינית הקטנה שבתוך הבית לזרוק לו את הכדור. 
בתקופה ההיא לא היה ממיר בבית, לא היה בבית ההוא ערוץ מלבד החינוכית ואנחנו, העדפנו לצאת החוצה ולשחק, רצנו והשתגענו. ילדים קטנים, אני הייתי בת שלוש או ארבע, כי כשהייתי בת חמש הוא כבר נפטר.
בימינו, מי היה נותן לילדה בת שלוש או ארבע לצאת לבד מהבית?
המקום הזה היה פעם מקום המפלט שלי, המקום בו יכולתי להיות וידעתי שתמיד יקבלו אותי בו. 

***

בן דודה שלי. בן 6. הדוגמא המושלמת לילד המאה העשרים ואחת; מכור לאייפון, לאייפד וללפטופ שלו:
"ירין, מה את עושה?"
 "כותבת"
"למי את כותבת?"
"לאף אחד, רק לעצמי"
"מה? למה את כותבת לעצמך?"
"אני כותבת סיפורים"
"ולא משחקת?"
"זה המשחק שלי"
"את משחקת בלכתוב סיפורים? ואת יכולה לעשות את זה ממש כל היום?"
"נכון"
"בלי לזוז? ואת יכולה גם לא לישון? זה נותן לך כוח וחיים?"
"נכון"
"אז לכתוב סיפורים זה כאילו את מטעינה את האייפון שלך רק שאת מטעינה אותך"
"חח משהו כזה"
"אהה, הבנתי. אני לא רוצה לכתוב סיפורים. אני לא רוצה שיטעינו אותי"

***

אני כל כך עייפה לפעמים, מותשת לחלוטין, מפורקת לחתיכות... 
אבל המחשבה שזה עוד מעט נגמר ואני אחזור לשגרה שלי מחזיקה אותי באוויר.
אני חייבת לישון קצת, חייבת לישון.  

יש! מה? לא לאכזב אותה. אני לא כישלון. אני מוצלחת? הצלחתי! גאווה, גאווה... איזו מילה יפה. הלל לפסיכומטרי שהביא לזה. ניצחון. גאה=אוהבת? אולי לא שמעתי טוב? בטוח שזה מה שהיא אמרה? מה? רגע, זה באמת קרה עכשיו? יש לי דימיון מפותח. איזה שטויות. על מה לעזאזל? כל הכבוד לי! *צהלת הידד ומחיאות כפיים של ילדה בת ארבע* אם היא רק הייתה מכירה אותי יותר... היא בטוחה בזה? אולי היא על סמים? אולי הניהול שהיא קיבלה עלה לה לראש. אני הופכת להיות כמוה? מוצלחת. לא נכשלת. מוצלחת. אויש, מה יהיה על הציפיות שלה ממני עכשיו? 

היא גאה בי. 
היא. גאה. בי?
גאה.
זאת באמת מילה יפה.