לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

Your time will come

תחייכו, בבקשה? תודה :)

Avatarכינוי: 

בת: 29





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ספטמבר 2014    >>
אבגדהוש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930    

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

9/2014

בזכות ישראבלוג


אני לא מפחדת מכאב

יש לי אחלה פלייליסט

אני יודעת מה אני שווה

השתקמתי

למדתי לפרוק

למדתי לשמור בבטן מה שלא צריך להיאמר

למדתי להבדיל בין מה שצריך לומר ומה שלא

הכרתי חברים לחיים

אני יודעת מה אני שווה

ניפיתי אנשים מיותרים מהחיים שלי

הבנתי שעצב זה זמני

וגם אושר

הבנתי שמותר לי לאהוב

הבנתי גם איך

 

בזכות ישראבלוג למדתי לחיות.

 

 

 

 

 

ראיתי כמה פוסטים וכתבתי בעבר כמה בעצמי על זה שישראבלוג הוא מקום למדוכאים, אבל זה לא. 

אני לא חושבת שהייתי אותו אדם בלי ישרא.  לטוב ולרע. 

אני חושבת שזה פשוט בית לפרוק בו, מקום לבוא אליו ושישלחו לך בו חיבוק בלי לשאול מי אתה ומה אתה רוצה או צריך. 

פשוט אחווה כזאת. שאין בהרבה מקומות. 

אז תודה, לישרא ולכל מי שאי פעם תמך בי וחיבק אותי. וזה קרה הרבה 

נכתב על ידי , 27/9/2014 15:29  
10 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של פנדה לנצח ב-3/10/2014 00:13
 



הנני נשבעת ומתחייבת בהן צדקי לשמור אמונים למדינת ישראל


אז עברנו היום השבעה. 
זה היה קצת מרגש, הרגשתי כמו במסיבת סיום. במיוחד בהתחשב בעובדה שהייתי שורה ראשונה ברביעיות (היתרונות של מטר וחצי!)
ועכשיו אני בבית לחג.
חולה.
בנוהל וזה.

 

 

קיצור, לא מעניין.
השבוע עשינו מדס, ורצנו עם מפקד שאני קצת דלוקה עליו (לא באמת דלוקה, הוא סתם ממש מגניב לדעתי), אז כשרצתי לידו יכול להיות שקצת התגריתי בו, כמו שאני בדרך כלל עושה בכל פעם שהוא מסתכל עליי (וזה קורה הרבה), והוא אמר שאני ארוץ איתו עוד סיבוב סביב כל הבסיס.
כבר רצנו שלושה סיבובים ברגע שהוא אמר את זה, כל סיבוב זה קילומטר וחצי.
אני רצתי עוד אחד.
לא היה לי אכפת באמת. רציתי להוכיח שאני מסוגלת, אז נתתי את כל מה שאני יכולה.
כשעברנו מאחורי הפלוגה שלנו, במקום שבו יש את האוהלים של הקורס מכים הוא הסתכל עליי והאיץ את הקצב.
"את יודעת מה זה?"
"קורס מכים"
"רוצה להגיע לכאן?"
"אני עוד אגיע לבהד 1"
החיוך שנפרס לו על הפנים היה פשוט פרייזלס, הוא פלט צחוק מקסים כזה ואז המשיך
"קצינה, אה? לאיזו דרגה את רוצה להגיע?"
"אממ, מ"פ גבול תחתון"
"מינימום אה??"
זה הצחיק אותו והרשים אותו בו זמנית. בשנייה וחצי שהסטתי את המבט מהדרך והסתכלתי עליו יכולתי לראות את זה.
אם הוא ייצא לקצונה, אין ספק שאני ארצה לשמור איתו על קשר. הוא אחד האנשים היותר מדהימים שיצא לי לדבר איתם.
הוא שאל אם אני רוצה לקצר את הדרך ושללתי את זה בתוקף, בתמורה הוא האריך לחלוטין את הדרך בעוד איזה קילומטר חחח אבל שרדתי את זה.
בסוף הריצה, כשחזרנו לפלוגה הוא אמר לי לבוא לעשות מתיחות איתו וכוח.
אז אספנו קבוצה של אנשים לכוח ומתיחות והוא צעק על כל מי שעבר לעשות מתיחות לידו חוץ ממני קול

כשסיימנו ביקשתי ממנו שבכל ריצה נוסיף עוד סיבוב. הוא אמר שהוא ישקול.
ואז קרא לי לחזור אליו ואמר שגם אם אין מדס אני מוזמנת לבוא לבקש ממנו לרוץ.
הוא כזה מקסים מאוהב 

 

ואמרו לי שאני נראית טוב עם מדי א'. 

וקיבלתי את התג של הסמל שלי, והוא אמר לי כמה הוא מעריך אותי וסומך עליי. היה חשוב לי לשמוע את זה. 

הוא העניק לי תג נוסף, של הפלוגה שלי כשהיא עוד הייתה בחיתוליה. 
ואמר שהתג הזה צריך בעלים שמסוגלים להעביר אותו הלאה. 

זה בהחלט מה שאני עומדת לעשות. 

 

 

חג שמח ושנה טובה לכל בית ישראל 

נכתב על ידי , 24/9/2014 01:30  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של שחר ב-10/12/2014 20:52
 



חודשיים ויום בצה"ל ( צעירהה)


אז את השבת הקרובה אני סוגרת בבסיס. 

אבל מה- זה כבר הלילה השני ברציפות שישנתי בבית, ועכשיו אני על אוטובוס לבאר שבע, שנייה לפני הצניחה הגדולה חזרה אל תוך שינה עמוקה עד שנגיע לשם.

לא קיבלתי פק"ל.  אני לא הקשרית של הסמל בסוף. 

כן התאכזבתי ובכיתי, אבל אני מתכוונת לדרוש להיות פק"ל כלשהו, מצידי אפילו מים, במסע סמל עוד כמה ימים. אני רוצה להוכיח לעצמי ולכולם שזה שאני לא "פיזית מספיק" זה לא תירוץ. 

אני מסוגלת. מסוגלת לכל מה שכל האחרים יכולים. 

אז מה אם אני נמוכה יותר מכולם, אז מה אם הממדים שלי קטנים. זה לא תירוץ. 

וזה שובניסטי ברמות. 

בכל מקרה, השבוע, במקום להיות בשטח ולעשות תרגילי חוליה כמו כל הפק"ליסטים,  ישבתי וצבעתי את הפלוגה. ועשיתי עבודות מטבח. 

רציתי למות. 

ואז שלחו אותי למיון.

אה כן, היה עוד חלק באמצע אבל מישהי חכמה אמרה לי לא מזמן שאם מספרים את הסוף בבום זה מפתיע לכמה רגעים ואז מתרגלים לזה. 

בכל אופן, היד שלי התנפחה למימדי ענק. ביום למחרת, היא השתתקה.

שלחו אותי למיון באיכילוב.

8. שעות.

8.

8.

ושוב, 8.

ואפילו לא טיפלו בי!!!

רק בדיקת דם וצילום

אבא שלי הגיע לשם וקצת צעק על הרופא שבסוף לא הסכים לתת לי גימלים למרות שהיד שלי נפוחה ואני לא יכולה להזיז אותה. 

האמת, לא רציתי לספר לאבא שלי- אבל אני מעדיפה שלא לקבל גימלים. 

אני אוהבת את הצבא, השבוע אולי לא. השבוע היה לי חרא, וגם לפני שבועיים וגם בשדאות.  אבל זה בסדר, כן זה חלק מהעניין. לא תמיד כיף, ולא תמיד קל. אבל אם אני מרגישה שזה המקום שלי, אני מעדיפה לתת את כל כולי בו. 

טוב בכל מקרה, עכשיו אני בדרך לעוד בדיקות דם עם טופס בכיס שמאשר לי לא לעשות כל תורנות בשלושה ימים הקרובים. 

משמע- גם לא שמירות ( דמיינו פה סמיילי קול כזה עם משקפיים שאני לא מצליחה להוסיף מהגלאקסי 5 החדש והיפה שלי)

הייתי הבנאדם הכי מאושר בארץ כשאמרו לי שאסור לי לשמור. 

חה.  

עכשיו, כמו שהבנתם בתחילת הפוסט, אני בדרך לחר"פ באר שבע. שלחו אותי אתמול הביתה כי אין אוטובוס שיוצא מהבסיס כל כך מוקדם לתחנה המרכזית כדי שאני אגיע להפניה בזמן. 

מעניין מה נעשה בשבת. 

שבת פלוגתית שונה מסגירת שבת כעונש נגיד?

מעניין. 

שבת ראשונה שלי ואני כבר חודשיים ( ויום! ) בצבא ( מחיאות כפיים! )

נכתב על ידי , 18/9/2014 05:53  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

13,151
הבלוג משוייך לקטגוריות: סטודנטים , 20 פלוס
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לפנדה לנצח אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על פנדה לנצח ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)