אתמול המרצה האהוב עליי נפטר
זה היה צפוי, הוא היה עם סרטן ריאות מפושט וידענו שזה עומד לקרות
וחוץ מזה, הוא לא לימד אותי מאז שסיימתי שנה שניה (אני באמצע חמישית היום)
אבל לקחתי את זה קשה.
הוא היה אדם קשה, מאוד
אבל היה לו לב רך רך, כמו חמאה
הוא ידע עליי דברים שאף אחד אחר לא ידע בתקופה ההיא, דברים שסיפרתי רק לו
הוא תמך בי כשסבתא שלי נפטרה ובחן אותי לבד כדי שאוכל לחזור להלוויה
קיוויתי שהוא יהיה המנחה שלי בתזה
ואז חזרנו אחרי הקורונה המגעילה הזאת וסרטן.
פחות או יותר שנה מהאבחון שלו, או לפחות זה מה שהשמועות אמרו
לא ראיתי אותו כבר כל כך הרבה זמן, ואני לא מאמינה שאני לא אראה אותו עוד לעולם
אני לא אשכח את החיוך שלו כשהצלחתי במבחנים הסופר קשים שלו
אני לא אשכח שהוא ניסה לעזור לי כשהמבחן אונליין שלי במהלך הקורונה לא נשלח
אני לא אשכח את ההתרגשות שלו כשהבאנו לו עוגה מעוצבת במיוחד עבורו ביום ההולדת שלו בשנה שניה, כי הוא לא ידע שאנחנו יודעים שזה היום והוא לא ציפה שמישהו יעשה את זה עבורו
אני לא אשכח את ההתלהבות שלו מלוח הנוירואנטומיה שעשיתי אצלי בבית בשביל להבין את החומר
אני לא אשכח את העזרה שלו כשנתקעתי עם המילים שלי בשפה שאז עוד הייתה לי זרה.
אני לא אשכח שאדי אמרה לי שהוא סיפר לה שהיא הביאה לו סטודנטית מצטיינת, אז בשנה ראשונה
אני לא אשכח שהוא ראה בי את כל הפוטנציאל שעדיין התחבא אז.
תודה לך, על כל השנים, על כל העזרה, על כל התקופה
אני מתפללת בליבי שהשפענו עלייך כמו שהשפעת עלינו
may he rest in peace
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
