אמנזיה - סיפור בהמשכים

אמנזיה - פרק חמישי

"אז רייצ'ל? איך בקולג'?" ג'ק, אחד מחבריו הטובים של מתיו פנה אליי עם חיוך כובש. ישבנו שנינו על ספה בקצה של המועדון, בידו היה בקבוק בירה רגיל ומסביבנו היו אחיו וחבריו. חייכתי אליו בחזרה. ג'ק הוא כמו אח נוסף, רק פחות מגונן.תמיד היה לי כיף לדבר איתו.

"נחמד, לא יצא לי להכיר אנשים חדשים בינתיים, חוץ ממישהי אחת שאני אמורה לעשות איתה את העבודה. אבל חוץ ממנה,לא קרה לי עדיין משהו מרגש" בראשי חלפה תמונה של ה"תיאגו" הזה, אך משהו בתוכי אמר לי לא למסור את שמו עכשיו.

"בטוח? אין מצב שלא קרה לך משהו חוץ מזה" אמר לי ולקח עוד שלוק מן הבקבוק בירה שהיה בידו. טוב זה כולה ג'ק. מה כבר יכול להיות?

"טוב, יצא לי גם להתנגש פעמיים באותו בחור. 'תיאגו גרסיא', מכיר?" שאלתי אותו וסוג של תקווה ניצתה בתוכי. תקווה? למה יש לי לקוות? מה עובר עליי? למה אני מרגישה צורך לשמור על כל דבר שקשור אליו בסוד? למה הוא כל כך מוכר לי? ולמה אני כל כך רוצה שאנשים יגידו שהם מכירים אותו?

"לא יצא לי להיתקל בשם" אמר, אך משהו מוזר ניצת בעיניו. חשד החל להירקם בתוכי.

"אחותי בואי לרקוד" מתיו בא לפתע ומשך אותי לרחבת הריקודים. חייכתי. הרבה זמן שלא היה לי זמן איכות איתו. הוא היה מעט מבושם, והוא התחיל להתנהג בצורה די שטותית ומצחיקה, אני נשבעת לכם שהפרצופים שלו זה הדבר הכי מוזר ומשעשע שאי פעם תוכלו לראות.

לאחר שעה בערך, הלכנו אל היציאה ובדרך לשם, עיניי נתקלו בעיניו של 'תיאגו'. והרגשה מוזרה התפשטה בתוכי. אך לאחר רגע התנתק קשר העין בינינו ואני כבר הייתי בדרכי אל ביתי.

"את בחיים לא תצליחי לקלוע ככה" קולו נשמע מאחוריי. גלגלתי את עייני. למה הוא חייב להתערב בכל דבר?

המשכתי לזרוק את הכדור לכיוון הסל. אבל בכל פעם שניסיתי זה פשוט לא נכנס!

לפתע הרגשתי את כפות ידיו המחוספסות אוחזות בידיי ומכוונות אותן בצורה שכך אוכל לקלוע כמו שצריך. הסמקתי מן המגע. לעזאזל איתו, לעזאזל עם ההרגשה הזאת ולעזאזל עם הלחיים המפגרות האלה שכל הזמן מסגירות אותי!!

זרקתי את הכדור, וקלעתי. כמובן.

הסתובבתי אליו, רוצה להגיד לו 'תודה אבל לא תודה' אך המילים נתקעו בפי כאשר ראיתי את החיוך הענק שהתנוסס על פניו."

התעוררתי במהירות. מתנשפת. מה עובר עליי? קודם הרגשות האלה, התחושות האלה, שאני לא אמורה לחוש כלפי בן אדם שראיתי כמה פעמים ספורות, וגם ההרגשה הזאת, שפגשתי אותו בעבר, הרגשה שלא עוזבת אותי אפילו לשנייה.. אבל מה שקרה מספר דקות היה השיא! אני באמת חולמת עליו? אבל זה היה חלום מחוזר ביותר.. זה לא היה הוא, זו הייתה גרסה צעירה יותר שלו, ושלי. למה לעזאזל אני חולמת על דברים הזויים כל כך? מה עובר עליי? ולמה כשאני שואלת עליו, אנשים מתחילים להתנהג מוזר? מי אתה תיאגו גרסיא? ואיך זה קשור אליי?

אמנזיה פרק רביעי

"תגידי, אנדי.. את מכירה מישהו בשם תיאגו גרסיא?" שאלתי אותה דקה לאחר שסיימנו את המשמרת.

"לא נראה לי.. למה את שואלת?" היא השיבה. משכתי בכתפיי ומלמלתי במשהו שנשמע כמו "זה לא באמת משנה" ועזבנו את

הנושא.

נסענו ביחד באוטובוס. ברודי הפעם לא עבד ושתינו סיימנו ביחד, אז שתינו החלטנו ללכת אלי ומשם נסע לאיזו מסיבה.

הרבה זמן שלא הלכנו למסיבה, התגעגעתי לזה.

אני ואנדי התיישבנו והתחלנו לפטפט, כמובן שהיא לא הפסיקה לסובב את מבטה אל דלת הכניסה של האוטובוס, בוחנת את הנכנסים. תקעתי בה מרפק ומבט, אבל היא רק צחקקה בשובבות. 'אנדי, אנדי, מה נעשה איתך?' .

לאחר מספר דקות ירדנו והתקדמנו אל בייתי, מדברות על המסיבה הקרבה.

כאשר נכנסנו אל ביתי אחי התקדם ליציאה עם חבריו, מודיע לי שגם הם נוסעים ושניפגש שם.

כאשר נכנסנו אל חדרי השאלתי לה שמלה אדומה שכמובן נראתה עליה מדהים.

השאלתי לה נעלי עקב אדומות והיא הלכה להתאפר בעוד אני לא ידעתי מה ללבוש כדי לפחות להגיע לחצי ממנה, לפחות.

כן, תמיד קינאתי באנדי. היא תמיד השיגה את כל מי שרצתה, חיוכה הכובש היפנט את כולם בעוד אני הייתי נראית כשק אשפה מזופת לידה ולא זכיתי למבט.

תמיד.

שלא תבינו לא נכון, אני אוהבת את אנדי מאד, אבל זה כל כך קשה להיות כל הזמן בצל שלה.

לבסוף בחרתי בג'ינס סקיני כחול שעשה סוג של חסד לרגלי השלד שלי וחולצה צמודה שהדגישה את החזה שלי בצורה מחמיאה, אך שני אלו לא גרמו לי אפילו להגיע לרגליים של מיס פרפקט שנמצאת משמאלי, מתאפרת.

העברתי מבט מעט מתוסכל במראה והתקדמתי אליה, הולכת גם אני להתאפר ולשים בושם טוב.

לאחר כחצי שעה יצאנו שתינו מן הבית וחיכינו לברודי שיבוא לאסוף אותנו. מנסה להתעלם כהרגלי מן המבטים של עוברי

האורח באנדי, מתעלמים מעצם קיומי. כמו תמיד.

"אפשר בקבוק מים בבקשה!" ביקשתי מן הברמן. הוא הרים גבה בתגובה אך הביא לי את הבקבוק. נאנחתי בשקט ושתיתי מןהבקבוק. אני כעת ישבתי על אחד מן כיסאות הבר. לבד.

כן, ברודי נטש אותי ואת אנדי כי אחיו הגדול בדיוק חזר הביתה מן הלימודים בוושינגטון ואנדי נטשה אותי לטובת איזה שרירן איטלקי, וזו הסיבה לכך שהגעתי למצב בו אני נמצאת. יכולתי להצטרף לאחי ולחבריו, אבל לא רציתי סתם להיות מטרד.

איזה ערב סיוט.

לאחר שסיימתי את הבקבוק החלטתי ללכת הביתה, בדיוק התקדמתי אל עבר היציאה אך משהו מוצק התנגש בי וגרם לי למעוד וליפול אל הרצפה.

"אני מצטער" אמר קול עבה ומוכר, ולאחר רגע הושטה לעברי יד שרירית. אחזתי בה ובמהירות נעמדתי ומצאתי את עצמי מביטה מעלה, אל זוג עיניים כהות ומוכרות עד כאב. לחיי החלו להתחמם והרגשה חמה ומוכרת התפשטה בתוכי, אך לא הצלחתי להבין מהי, ולמה היא כל כך מוכרת לי.

"תודה. ביי" אמרתי והתקדמתי במהירות ליציאה. הוא לא עצר בעדי. אכזבה התפשטה בתוכי ולא הצלחתי להבין למה.

למה הוא כל כך מוכר לי? כלומר, ראיתי אותו כבר כמה פעמים ואני יודעת את שמו, זה נכון, אבל הוא לא מוכר לי בצורה כזו, הוא מוכר לי בצורה אחרת, כאילו היה לו חלק ענק בחיי. אבל אם היה לו חלק ענק בחיי, למה אני לא זוכרת את זה? למה אני לא מצליחה לזהות אותו? למה אני לא מצליחה לראות שום חלק בחיים שלי איתו? למ-

"היי רייצ'ל!" קריאתו של אחי קטעה את מחשבותיי. הסתובבתי אליו.

'רק שלא ישאל למה אני לבד. רק שלא ישאל למה אני לבד' התפללתי במוחי.

"למה את לבד?" שאל כאשר היה כבר לידי. לעזאזל. המבט החושד עלב על פניו.

"אנדי שוב נטשה אותך בשביל גבר?" המבט העצבני שהיה על פניו גרם לי להתכווץ מעט. הוא אף פעם לא כעס כל כך כשזה קרה. וזה קרה כבר הרבה פעמים. אתם מבינים, אחי לא בדיוק שמח שאני מסתובבת עם אנדי, בגלל הפזיזות שלה, בגלל הסטוצ'ים שלה, ובגלל שהיא תמיד גרמה לי לאי נוחות מסוימת. אבל הוא אף פעם לא הבין שהיא באמת כאן בשבילי כשאני צריכה, שהיא חברה מדהימה, שהיא מעריכה אותי יותר ממה שאני מעריכה את עצמי, שהיא תעשה הכל כדי שאני אשיג מטרה מסוימת – גם אם זה כתיבת ספר.

כן, יש לה מגרעות, אבל היא באמת חבה טובה. חבל רק שמתיו לא מבין זאת.

"טוב." נאנח ושם את ידיו על גשר אפו, מרגיע את עצמו וחושב איך המצב הולך להתקדם מכאן.

רוצה להצטרף אלינו או שאת הולכת הביתה?" שאל ואני התלבטתי מעט, אולי באמת כדאי לי להישאר? אני מסתדרת עם חברים שלו די טוב, וגם ככה אני לא עייפה.

"אני באה אתכם" אמרתי ואני והוא התקדמנו אל חבריו.

אולי הערב הזה לא כזה סיוט בכל זאת.