זה לא מוזר שכשיש לנו משהו טוב ביד אנחנו ממהרים להחליף אותו במשו "יותר טוב" מיד? כדוגמת האייפון חמש שמתקלקל לכל אחד כל שלושה ימים.
שאנחנו משתדלים לצאת למקומות עם הכי הרבה אנשים ולחייך כמה שיותר מול כל הצבועים שאנחנו שונאים בכל מקרה אבל נהנים הכי הרבה לצאת עם חבר אחד או שניים ומדברים באמת ומחייכים חיוך אמיתי ולא צוחקים כי כולם צחקו אלא כי באמת מצחיק וכיף?
כולנו רוצים שכולם יאהבו אותנו וירצו להיות בחברתינו.. אני אומרת שזה לא שווה כלום. זה באמת לא שווה.
לפעמים הייתי מעדיפה שתהיה לי רק חברה אחת או שתיים אמיתיות בכיתה ושאף אחד שאני לא אוהבת לא ינסה להדבק אלי בכל הכוח וגם שרק האנשים האמיתיים בכיתה יהיו חברים שלי
שהשאר לא יתקרבו אלי בכלל כי לא כיף לי איתם אבל תמיד שאני מתרחקת מכולם (כי אני כמו כל אדם בעלת גבול דק מאוד של סיבולת ודברים שאני מסוגלת לשאת.. זה שאני לא צועקת ובוכה לפני שאני נשברת זה לא אומר שזה לא קורה לי!!) מאשימים אותי כל אחד בזה שאני שונאת אותם או מרכלת עליהם או מנסה לריב איתם.. מה אתם קשורים אלי ולמצב רוח שלי תסבירו לי רגע? אתם לא כל החיים שלי!!
אני פשוט שונאת אתזה
שונאת שאני זאתי שכולם תמיד מנסים להדבק אליה כי בין הילדים חסרי האופי בכיתה שלי אני יוצאת ומצטיירת כאחת עם אופי ואחת "מצחיקה"
זה פשוט לא שווה תריקנות שאין לך אנשים שאתה באמת יכול לדבר איתם
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
