בחיים לא ויתרתי על הבלוג הזה.. ואני לא מאמינה שזה יקרה מתישהו
יש לי הפסקות גדולות בכתיבה. למה?
כי האושר נראה לי קרוב מתמיד.
תקופה שיש מבחן פעם בחודשיים(חוץ מהנכשל החדש שלי.. 36 מצתרף לי לאוסף)
הוא לא מדבר איתי ומתעלם ממני אז אפשר לומר שהוא יצא לי מהחיים כמעט(חוץ מזה שהוא איתי באותה כיתה, כן?)
הכל נראה טוב.
עד שהיא, החברה האמיתית היחידה שלי בעולם, מתחילה להתרחק..
ואז זה הכה בי.
הכל מתחיל לחמוק לי בין האצבעות.. כל מה שניסיתי לשמור עליו אצלי קרוב אלי עוזב אותי פשוט
למשפחה שלי לא אכפת ממני.
אפילו לאחותי כבר לא אכפת ממני. לא שהיה אכפת.. פשוט היא השלתה גם אותי ונתנה לי להרגיש ככה.
כל הבנות בכיתה שמנסות להתקרב ולהיות "חברות שלי" לא שוות כלום כשאני יודעת שבשנייה שאני מסתובבת הן מדברות עלי ככה
הוא רב איתי.. ובצדק. אני דווקא די שמחה מזה. בגלל שאני סופסוף רואה את הפרצוף האמיתי שלו כשהוא עושה דווקא בכיתה. חוצמזה שמקודם לא היה לי אכפת שלא דיברתי איתו.. פשוט עכשיו הבנתי כמה חסרות לי השיחות איתו.
והשיא היה כשהיא החליטה שהכי טוב בשבילי זה שנתרחק.. מצד אחד היא צודקת והיא כן יכולה להשפיע עלי לרעה בזמנים כאלה, אבל מרגיש לי כלכך לא טבעי ולא נכון לנטוש אותה כשהיא הכי צריכה אותי לידה.
פגעתי בכלכך הרבה אנשים מסביבי שאני מבינה למה הם מתרחקים
אבל כשאני לבד אני מתחילה לחשוב
ולחשוב זה לא טוב לי
כי אז אני מבינה כמה רע לי באמת
אני מבינה כמה אני מפסידה
ואז נהייה לי עוד יותר רע.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
