how can emptiness be so heavy?

אתה הולך ומשאיר מאחוריך אנשים עם טראומות לכל החיים. 

אתה משאיר את הילדה שניתקלה בך בטעות במסדרון, הילד שפעם רב איתך ולא דיברתם, את מי שהיה פעם החבר הכי טוב שלך, את כל מי שאי פעם ראית ברחוב, בביצפר, בכיתה, וכל מי שבעצם הכרת מלאים במחשבות 

"זה הייתי אני? אני גרמתי לו לעשות את זה? למה לא דיברנו יותר? למה לא הקשבתי יותר?"

אתה הולך ומשאיר את המשפחה שלך שבורה. 

אפילו אם היה נדמה שלא אכפת להם.. בכל זאת דם זה לא מים.

אתה תשפיע על כל האנשים האלה. 

אתה תוותר על כל החיים שלך, בגלל מה? בגלל כמה ימים פחות טובים? בגלל כמה דפוקים שלא טורחים להכיר אותך וישר שופטים? נו באמת. 

ומה עם ההוא שהיה אמור להיות הנפש התאומה שלו? אתה מבין שאתה תהרוס לו את כל החיים המאושרים שהיו אמורים להיות לכם ביחד? 

אתה תשאיר אותו לחיות בעולם עם מישהו שלא מתאים לו בכלל ובכך להרוס גם לנפש התאומה שלו את הכל? 

יש המון דברים שאתה לא חושב עליהם

יש המון מטרות לחיות.. 

הכל משתפר. 

יש עצב בחיים שלנו כדי שכשיהיה לנו אושר נדע באמת להעריך אותו.