רע לי מסיבה שלא נראת לעין.
רע לי, סתם כי רע לי.
כי אני כבר לא מוצאת את עצמי במקומות שפעם הייתי רק שם,
וכבר מסתכלת על דברים שהאמנתי בהם ואומרים שזה בולשיט,
ואני כבר בקושי יכולה להסתכל על עצמי במראה,
ואני לא אוהבת את מה שאני רואה, את הדמות שניצבת בפני,
ומאמינה לשקרים שחשבתי שכבר שמעתי ועברתי מזמן,
ואני נאיבית כמו שלא חשבתי שאהיה מעולם.
ונמאס לי כבר מהכל ואני מבינה שאני מוקפת בשקרים
וסוף סוף התחלתי לקלוט שכבר הרבה הרבה זמן לא חייכתי חיוך אמיתי
ואני כבר לא מסוגלת יותר.
ואני מנסה להחזיק את עצמי, באמת שכן, אבל אני לא רחוקה מהמקום שבו הייתי לפני שלוש שנים.
כשרציתי רק להתאבד ורק על זה חשבתי.
ואיך זה שבגיל כלכך מוקדם אני צריכה להחליט החלטות לכל החיים?
ולמה אמא שלי רק דופקת לי פרצופים על זה שהחלטתי לשנות את הדרך בה התחלתי ללכת בכיתה ו', שאז אפילו לא ידעתי לאן אמא כיוונה אותי?
ואם אני לא יכולה לעשות בגרות 5 יח"ל מוגבר בכיתה י'? ותואר ביא'?
מי ומה יכולים לומר לי שיש בזה משהו רע ולא נורמלי?
אז החלטתי שאני רוצה ללמוד מחשבים ולא לדפוק תראש רק במתמטיקה כל השלוש שנים הקרובות בחיי, מה קרה אמא?
את לא אוהבת מה שאת רואה אז החלטת לא להסתכל?
לא שזה פחות מוצלח, פשוט את החלטת שאת רוצה שאני אעשה תואר שאני כנראה גם לא אשתמש בו, ואת הולכת עם זה עד הסוף?
אז לא.
הילדה שלך לא מלאך ולא קסם ולא מכשפה וכנראה ש57 בתעודה זה הכי טוב שלי בשלב הזה
אבל מה כל כך רע בלהיות בן אדם נורמלי?
מה יכול להשאיר אותנו אנושיים חוץ מזה שכולנו טועים, וכולנו לומדים, ונופלים וגם קמים?
אני לא מסוגלת ל5 יח"ל מוגבר. לא עכשיו.
בבקשה אמא, אל תגרמי לי להתחרט ששיתפתי אותך ולא התחלתי להבריז מביצפר עד שיעיפו אותי.
פתאום זאת נשמעת תוכנית הרבה יותר טובה מלבקש מאמא שתתמוך בי.
כאילו שביקשתי לנשור מביה"ס.. פשוט ביקשתי ללכת למגמה שהיא גם מעל הממוצע אבל קצת פחות מזאת שאני עכשיו.
אז כנראה שאם בכיתה י' אני לא אכנס הביתה עם 100 בחמש יחידות אני גם לא אכנס הביתה.
תודה אמא על התמיכה,
באמת תודה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
