כל הלחץ הזה של הבית ספר הורג אותי..
אני יודעת שאני לא מספיק טובה בשביל להשאר בכיתה הזאת וזה רק עיניין של זמן עד שיעיפו אותי.
מנסה לשכוח מזה בנתיים..
מתחברת לפייסבוק אחרי יומיים שלושה שלא יכולתי כי הייתי קבורה בדמעות ובמחברות
"מה קורה?" הוא שואל אותי בשנייה שהתחברתי
"הכל בסדר.. מאיתך?" עונה ומשקרת
"באמת?" הוא קורא אותי כמו ספר
"למה אתה שואל?" התשובה שלי לכל דבר כשאין לי מה לענות
"למה את לא עונה באמת?" הוא מתקיל אותי בשאלות שיש לי תשובה אליהן אבל אני שומרת אותה לעצמי
"מה יש לי לענות באמת?" עוד תשובה שלי כשאני לא רוצה לענות
"כי את לא בסדר רואים שרבת עם מישהו\הי והוא חשוב לך" הוא בטח מצפה לתשובה כמו "אני מתגעגעת לשיחות איתך, נשברתי. אני לא יכולה יותר בלי לדבר איתך כי אני שוב אוהבת אותך.."
"לא שרבתי פשוט המצב לא משהו.." התשובה שהוא קיבל ואני בטוחה שזה ריתק אותו לכיסא שהוא לא מצליח לגרום לי להודות במה שהוא חושב שזו האמת "ומה רואים בדיוק?" אני ממשיכה להתחמק מהשאלות
"אוקי ספרי מה המצב" הוא מנסה להיות אכפתי(?)
"מה רואים" מתחמקת פעם שלישית.
"שאת עצובה והכל" מתחיל לדאוג לי? אל תדאג. אני לא אחתוך את הורידים שלי.
"מתי אני לא עצובה או נראת עצובה" מה שאני אומרת לכולם כדי שלא ידאגו..
"אבל הפעם יותר מתמיד" השורה ששברה אותי..
איך אתה קורא אותי ככה? איך אתה מבין את הכל בלי שאני אומרת? טוב אולי זאת קצת אשמתי. אולי אני מביטה בדרמתיות אל הקיר בזמן שאתה צוחק לך עם זאתי שאתה טוען שהיא סתם "נדבקת" אליך..
אולי אני מנסה שהקול שלי יהיה חלש יותר..
או שהתשובה שלי לעקיצות שלך תהיה בזמן שאני מגלגלת עיניים בעצבות וחוזרת ללהסתכל על השולחן בעצבות ולהשכב עליו
מה אני לא עושה כדי שתשים לב..?
תחרות שלי עם עצמי..
הבטחתי לעצמי שאתה תאהב אותי יום אחד ותרצה אותי.
וכשיבוא היום הזה, אני ארסק לך את הלב כמו שרצית לעשות עם שלי ודי הצלחת.
אולי תיתן לי לנצח בתחרויות האגו שלנו רק פעם אחת? פעם אחת וזהו?
אחרי שנכנעתי לך כלכך הרבה פעמים אני חושבת שמגיע לי ניצחון אחד..
אולי בכל זאת? בבקשה?
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
