how can emptiness be so heavy?

כשנתנו לנו את המשימה הקבוצתית לכתוב עיתון על מלחמת העולם הראשונה ישבתי וחשבתי לעצמי על הלחימה שהייתה לנו בזמן האחרון ואז הכפלתי את זה פי 20 כי בכל זאת אנחנו מדברים פה על מלחמת העולם הראשונה.. קראתי גם קטעי מקור שבהם חיילים מספרים על חוויותיהם האישיות ופשוט שילבתי את כל מה שקראתי לפה. תהנו :)

זה מפחיד להישאר כאן במלחמה המיותרת הזאת, כשאין שום דבר שמבטיח לך שתזכה לראות את היום שאחרי. המחשבה שאולי לא תזכה להיפרד מהמשפחה שלך בפעם האחרונה, לראות את אשתך בפעם האחרונה, לנשק את הילדים שלך לשלום ולומר להם שאתה אוהב אותם יותר מהכל בפעם האחרונה..  זה מה שמשאיר אותי ער בלילות ונותן לי סיבה לנסות ולהישאר בחיים-כי אין סיבה אחרת חוץ מלהישאר חי בשביל האנשים שמחכים לי בבית.. הרצון להלחם עבור המולדת כבר נעלם מזמן.

נדמה כאילו רק אתמול בלילה ניהלתי שיחה עם חבר ילדות שלי מהשכונה הישנה תוך כדי ההפצצות.. דיברנו על מה נעשה כשנצא מפה ונחזור הביתה, ומה נספר למשפחות שלנו, ואיך נישן בלילה אחרי כל מה שראינו. אבל הוא לא יוכל לצאת ולחזור הביתה, ולא יהיה לו מה לספר למשפחה שלו כי הם כבר לא יוכלו לשמוע אותו, והוא לא יצטרך להתמודד עם השאלה "איך לישון בלילה לאחר המלחמה" כי הוא כבר לא יישן.  גייסו אותנו ביחד ושמחתי שיש לפחות אדם אחד לצידי שאהיה שמח להיות איתו במנהרות האלה, אבל זה לא הלך בדיוק כמו שחשבתי. כי לראות אותו מת מול העיניים שלי, לא היה חלק מהתוכנית.. ראיתי אותו נורה למוות בידי הגרמנים ונושם נשימה אחרונה, אומר מילים אחרונות, מנסה להיאחז חזק בחיים ואז מוותר כי הוא ידע כבר שזה הסוף.. ראיתי המון אנשים שמתו במלחמה הזאת אבל על אף אחד מהם לא בכיתי ככה. אחרי שום מוות של חבר אחר לא בכיתי כמו שבכיתי עליו. לא רק כי הוא היה חבר קרוב שלי, אלא כי הבנתי כבר שאבדה התקווה. לא נשאר פה כמעט אף אחד שישמע אותי בעיקר כי חצי מאיתנו כבר חירשים מההפצצות הנוראיות שמתרחשות מעל ראשינו כל הזמן.. אבל מה מונע ממני להיות הבא שיהרג? כלום ושום דבר. מרחק לא גדול הפריד בנינו ובין הגרמנים ובכל זאת אנחנו המשכנו בלחימה בזמן שלכולנו היה ברור שאין דרך לנצח בה.

על מה בכלל המלחמה הזאת? האם היא שווה את המחיר הכבד ששילמנו? בניגוד למה שאולי חושבים, לא בכל מלחמה יש מנצחים- לא בזאת בכל אופן. אני לא חושב ששום מלחמה שווה מוות של כל כך הרבה אנשים טובים בלי שום סיבה או מטרה. אין פה שום מנצח ויש יותר מידי מפסידים. המדינות שנלחמו חשבו שהן נלחמות על כבוד כלשהו- אין פה דרך להרוויח כבוד, אלא רק על ידי סיום הלחימה המיותרת. כל דקה של לחימה והמשך ההפצצות רק הפחיתה מכבודן של מעצמות אירופה שהיו מוכנות להמר על הכל, כולל על ביטחונם של אזרחיהן, על מנת להשיג שטח וכסף. השאלה היא איך מנהיגי המדינות האלה היו מסוגלים לישון בלילה בידיעה שהם גורמים למוות של אלפי, אם לא מיליוני אנשים בכל דקה שהם ממשיכים במלחמה הזו? והתשובה רחוקה מידי בשביל שאוכל להבין אותה. בעצם, אף אדם שפוי לא יהיה מסוגל להבין אותה. משום שאדם שפוי היה מסיים את כל זה מזמן ולא רק לאחר 4 וחצי שנים.

אחרי שחזרתי הביתה ולחיים הרגילים שום דבר לא חזר להיות רגיל באמת. לפי דעתי להתעורר מצרחות שלך, של אישתך או של אחד מילדיך שעדיין חולם על זה שיכול להיות שתמות בשדה הקרב ולא תחזור, אלו לא חיים רגילים. לנסות ולהיזכר בחבריך ולהבין שיותר מחצי מהם נשארו בשדה הקרב- הדור האבוד בהחלט.

בחיים לא אוכל לסלוח לעצמי שגרמתי למוות של אנשים, אפילו אם הם היו האויב. אויב הוא מושג יחסי כי בסופו של דבר כולנו בני אדם. גם להם היו משפחות שחיכו להם בבית שיחזרו, וחלומות שחיכו להתגשם כמו לכולנו. בעצם, כולנו שם היינו באותה עמדה- רק רצינו שהכל יגמר. למות כבר נראה הדרך הטובה ביותר לצאת מזה. בלי סיוטים חוזרים שבהם אתה צופה בחבריך נהרגים, ובלי מחשבות על מה היה קורה אם היית נוהג אחרת. רק חרטה היא זו שלא נותנת לי לישון בלילה, והתמונות הנוראיות שממשיכות לחזור אלי. אני רק שמח שהכל נגמר ומקווה שלא תחזור יותר מלחמה שכזו לעולם. אף אחד שלא היה שם לא באמת יודע איך זה ואפילו לשונאיי הגדולים ביותר אני לא מאחל לדעת.  

המלחמה הגדולה- שבה כולנו רק הפסדנו. שטחים ענקיים הפכו לשדות קרב, משאבים יקרים התבזבזו על מנת לממן את הלחימה המיותרת, אנשים גוועו ברעב ברחובות וגם בשדה הקרב מכיוון שלא היה מה לאכול, והכי חשוב לדעתי הם האנשים היקרים שהפסדנו והם המחיר הגבוה ביותר ששילמנו.