how can emptiness be so heavy?

אתה הולך ומשאיר מאחוריך אנשים עם טראומות לכל החיים. 

אתה משאיר את הילדה שניתקלה בך בטעות במסדרון, הילד שפעם רב איתך ולא דיברתם, את מי שהיה פעם החבר הכי טוב שלך, את כל מי שאי פעם ראית ברחוב, בביצפר, בכיתה, וכל מי שבעצם הכרת מלאים במחשבות 

"זה הייתי אני? אני גרמתי לו לעשות את זה? למה לא דיברנו יותר? למה לא הקשבתי יותר?"

אתה הולך ומשאיר את המשפחה שלך שבורה. 

אפילו אם היה נדמה שלא אכפת להם.. בכל זאת דם זה לא מים.

אתה תשפיע על כל האנשים האלה. 

אתה תוותר על כל החיים שלך, בגלל מה? בגלל כמה ימים פחות טובים? בגלל כמה דפוקים שלא טורחים להכיר אותך וישר שופטים? נו באמת. 

ומה עם ההוא שהיה אמור להיות הנפש התאומה שלו? אתה מבין שאתה תהרוס לו את כל החיים המאושרים שהיו אמורים להיות לכם ביחד? 

אתה תשאיר אותו לחיות בעולם עם מישהו שלא מתאים לו בכלל ובכך להרוס גם לנפש התאומה שלו את הכל? 

יש המון דברים שאתה לא חושב עליהם

יש המון מטרות לחיות.. 

הכל משתפר. 

יש עצב בחיים שלנו כדי שכשיהיה לנו אושר נדע באמת להעריך אותו.

ובחזרה קיבלתי מבט מלא בבוז שאומר "הנה את שוב מתחילה לחפור..סתמי קצת"

אמרת אתזה פעם לפני המון זמן, לא שכחתי. 

המשכתי לדבר והוספתי

"אנשים נעשים לא אגואיסטים אם הם גדלים בסביבה נכונה שמלמדת אותם אתזה. בגלל זה אני חושבת שצריך להודות לאנשים כאלה"

הופתעתי לשמוע בתשובה

"אבל אמרת שכולם נולדים אגואיסטים"

כי חשבתי שלא הקשבת, וזה נכון, הקשבת בריפרוף כזה תוך כדי שהכנת טוסט עם הקטשופ החדש והפחות טעים

"אמרתי שכולם נולדים אגואיסטים, ואנשים לפעמים גדלים נגד זה וגדלים להיות לא אגואיסטים. בגלל זה גם אמרתי שאני חושבת שצריך להעריך מאוד אנשים כאלה.." עניתי

את לא הקשבת.. וזה בסדר אני מבינה אותך לגמרי

גם לי נמאס להקשיב כבר לעצמי 

בחיים לא ויתרתי על הבלוג הזה.. ואני לא מאמינה שזה יקרה מתישהו

יש לי הפסקות גדולות בכתיבה. למה?

כי האושר נראה לי קרוב מתמיד. 

תקופה שיש מבחן פעם בחודשיים(חוץ מהנכשל החדש שלי.. 36 מצתרף לי לאוסף)

הוא לא מדבר איתי ומתעלם ממני אז אפשר לומר שהוא יצא לי מהחיים כמעט(חוץ מזה שהוא איתי באותה כיתה, כן?)

הכל נראה טוב. 

עד שהיא, החברה האמיתית היחידה שלי בעולם, מתחילה להתרחק.. 

ואז זה הכה בי. 

הכל מתחיל לחמוק לי בין האצבעות.. כל מה שניסיתי לשמור עליו אצלי קרוב אלי עוזב אותי פשוט

למשפחה שלי לא אכפת ממני.

אפילו לאחותי כבר לא אכפת ממני. לא שהיה אכפת.. פשוט היא השלתה גם אותי ונתנה לי להרגיש ככה. 

כל הבנות בכיתה שמנסות להתקרב ולהיות "חברות שלי" לא שוות כלום כשאני יודעת שבשנייה שאני מסתובבת הן מדברות עלי ככה

הוא רב איתי.. ובצדק. אני דווקא די שמחה מזה. בגלל שאני סופסוף רואה את הפרצוף האמיתי שלו כשהוא עושה דווקא בכיתה. חוצמזה שמקודם לא היה לי אכפת שלא דיברתי איתו.. פשוט עכשיו הבנתי כמה חסרות לי השיחות איתו.

והשיא היה כשהיא החליטה שהכי טוב בשבילי זה שנתרחק.. מצד אחד היא צודקת והיא כן יכולה להשפיע עלי לרעה בזמנים כאלה, אבל מרגיש לי כלכך לא טבעי ולא נכון לנטוש אותה כשהיא הכי צריכה אותי לידה.

פגעתי בכלכך הרבה אנשים מסביבי שאני מבינה למה הם מתרחקים 

אבל כשאני לבד אני מתחילה לחשוב

ולחשוב זה לא טוב לי

כי אז אני מבינה כמה רע לי באמת

אני מבינה כמה אני מפסידה

ואז נהייה לי עוד יותר רע.

אני לא יכולה להפסיק לעשות את מה שאני עושה ולדבר איתה כמו שהיא תמיד עושה

וזה כואב לי ובמיוחד לה

היא צודקת

היא יותר משקיעה בקשר הזה 

היא חברה יותר טובה ממני

ואמנם זה לא אמורה להיות תחרות.. אבל זאת כן.

היא תמיד משווה אותי למ' וזה הורג אותי

כי זה פשוט לא פייר

כי אני לא כמוהה ואני לא יכולה לסיים שיעורים בזמן שאני מדברת איתה כי אני לא מסוגלת להתרכז

אפילו שאנחנו לא מדברות קשה לי מאוד לסיים שיעורים

קשה לי להתחיל קשה לי לסיים בלי שום קשר אליה

והיא נעלבת תמיד שאני לא יכולה לזרוק את כל החיים שלי הצידה ולרוץ אליה בזמן שהיא מוותרת על הכל למעני, תמיד.

לא מגיע לה הכאב הזה, לא מגיע לה חברה שתפגע בה תמיד

היא טוענת שאני הכי עושה לה טוב ורק מראה לי כמה שאני עושה רע

יש לי בעיות משלי שלא תמיד אני יכולה להניח הצידה כדי לטפל בשלה

אני מסתירה ממנה את הבעיות שלי לפעמים כי כבר נמאס לי מלדבר על עצמי איתה ואז היא מרגישה שאנחנו לא מדברות עליה

ואז היא לא מבינה למה אני כלכך עצובה ולמה אני לא יכולה לדבר איתה 

זה לא פייר כלפי שתינו 

אבל אני לא יכולה לסיים אתזה וגם היא לא

בלעדיה אני כלום

ואיתה לפעמים קשה לי