how can emptiness be so heavy?

"אני הכאב, הכאב המר
מר כאב, אם מותר לי לומר
אני המשתכן בָּלבָבות הזכים משכן קבע
הגורל האכזר הוא מולידי, אני חלק מהטבע
עושה לי נפשות בָּנפש הצרובה ולא מרפֶּה  
מכה קשות  בכל צבא  ואין, לי אין מרפֵּא
ניזון מצער מיגון
קיים גלוי נסתר
אני הוא מר כאב
שאף פעם לא נשבר
משבית שמחת חיים
פתאום , משבית הכל"

יש המשך מאוד מרגש, שאני אישית זוכרת מכל הטקסים שהיו בימי הזיכרון לחללי מערכות ישראל

כל שנה מחדש, נחרטו לי במוח אותן המילים

למה דווקא את זה זכרתי? לא יודעת באמת

מה גרם לי לחפש את זה דווקא היום ולרצות למצוא את זה יותר מכל דבר אחר כדי שאוכל לשתף את זה עם כמה אנשים שאני לא מכירה ולספר להם כמה אני דפוקה שאני זוכרת את זה בע"פ בלי שום סיבה? גם לא יודעת

פשוט היה לי עצוב לשמוע איך ילדי כיתה ו' מדקלמים את זה כל שנה בחוסר רצון כזה

מצאתי את זה פה, לא הפסקתי לחשוב על איך שהמורות שלי מצאו לנכון לקחת כאב של משפחה ולהפוך אותו לעוד טקס חסר משמעות מבחינתן  

http://www.lior-vishinsky.com/category/%D7%A9%D7%A9-%D7%A9%D7%A0%D7%99%D7%9D

מצאתי עוד כמה קטעים מהאתר הזה שאני זוכרת שנאמרו בטקסים שלנו,

אין לכן בושה מורות מטומטמות? להפוך כאב של אחר ל"גאווה" שלכן?

אתה חוזר ורודף אותי כל פעם מחדש

אני מתגברת, ממשיכה הלאה

ואתה פשוט בא אחרי

איך בדיוק? אני כלב שבורח מהזנב של עצמו? ככה בערך זה מרגיש

אתה שם כשאני קמה בבוקר, ושם כשאני הולכת לישון

לא שם פיזית, אלא יותר גרוע

במחשבות

תמיד.

אני מפחדת ממך, ורוצה אותך לידי בו זמנית

אתה נותן לי מין ריגוש כזה כשאתה לידי

מרגישה כמו סופרוומן, כזאתי בלתי מנוצחת

וכבר ממזמן ניצחת אותי

הבסת אותי

מצטערת.. 

אני מבינה למה המשפחה שלי בחרה לעוף משם כמה שיותר מהר.. שתיהן. גם מצד אמא וגם מצד אבא, שכמו הרבה משפחות אחרות בחרו לקחת את הרגליים שלהם ולעוף משם לישראל ולקוות לעתיד יותר טוב.. כמה שחרא פה, ולא הוגן פה, ויקר פה, ושוב חרא פה, והאקלים פה זבל, והאנשים מטומטמים, והממשלה דפוקה, אין לנו ארץ אחרת. התהפך הממשל, התפרק שם הכל.. אז מה? יקום ממשל חדש ויעשה את אותו החרא שהיה. לא היה, ולא תהיה, דמוקרטיה בארצות האלה. מצטערת להודות באמת, אבל כולם יודעם כבר שלא תהיה שם דמוקרטיה ואף אחד לא באמת מאמין שתהיה. אני מאחלת לאנשים שם את כל הטוב שבעולם, אבל טוב לא בטוח שיגיע לעולם שלהם.. 

כל פעם שהייתי שואלת את אמא, אבא, סבתא.. "למה עזבתם את החיים שם ובאתם לפה?" הייתי מקבלת את אותה תשובה מתוסבכת שלא הבנתי 

"היה כלכך רע שם.. עזבו כי היה שם כל כך רע וריק שאי אפשר היה לחיות שם. היינו נכנסים לסופרמרקט וזה לא כמו פה, שכל המדפים מלאים בהכל ואת יכולה להרשות לעצמך לקנות משהו בכלל.. הכל היה ריק ומה שכן היה היה מאוד מאוד יקר. באנו לפה כדי לתת לכם עתיד טוב יותר. כדי לתת לילדים ולדור ההמשך שלנו עתיד טוב יותר."

הפעם היחידה שהם אי פעם חזרו לשם הייתה כשאבא וסבתא שלי נסעו לשם לאזכרה של סבתא רבא שלי.. אבא אמר שכלום לא השתנה ושהוא לא רוצה לחזור לשם יותר בחיים, וסבתא אמרה בערך אותו דבר. כמה רע כבר יכול להיות שם? רע. מאוד רע.

זאת אמנם הייתה ההחלטה יותר של הסבים והסבתות שלי, אבל זה היה הדבר הכי טוב שההורים שלי אי פעם עשו כנראה

אם הם לא היו מגיעים לפה הם לא היו נפגשים בכלל, למרות שהם חיו באותה עיר(היא פשוט הייתה ענקית) הם בחיים לא ראו אחד תשניה לפני שהם הגיעו לארץ.. מפתיע נכון? 

קיצר, אוקראינה זה הטיול שורשים שאני בחיים לא רוצה לעשות..

מבחן אחרי מבחן אחרי מבחן.. נכשל אחרי נכשל אחרי נכשל..

ראיתם את האכזבה בעיניים שלי מעצמי אבל לא.. הייתם צריכים לראות את העיניים הירוקות והריקות מתוכן שלי במבט עצוב עוד יותר, כזה שכבר נמאס לו מהכל ונשבר לו מהכל, כזה שכבר חושב על לסיים את הכל בשנייה נכון?

הייתם חייבים לגרום לי לבכות.. אחרת איך תהיו אתם מאושרים אם אין אנשים שיותר אומללים מכם?

מזה אתם ניזונים,מפחד.  

אתם כמו המפלצות מתחת למיטה ובגללכם תמיד פחדתי לרדת מהמיטה באמצע הלילה

אבל פעם אחת

בוחן פתע אחד קטן

שאלה מבגרות חמש יחידות שאלון 806 שהיה באותו שבוע כמה ימים מוקדם יותר והמורה חשבה שזו שאלה שכיתת ח' מופת תוכל להתמודד איתה

בוחן אחד שהצלחתי

פעם אחת שקמתי לקחת את המבחן\בוחן מהמורה והיא אמרה לי "כל הכבוד"

ותאמת? ראיתי בעיניים שלה תמיד את האכזבה ממני.. אחרי השיחות איתה וכל שיעור מחדש וכל מבחן מחדש.. והפעם היא נעלמה

היא הסתכלה די בהפתעה על המבחן העובר הראשון שלי, ולא סתם עובר- 100 עגול

וראיתי אתכם, מצד שני

יושבים ובוכים על הציונים הנכשלים שקיבלתם

כולם אמרו לי "כל הכבוד, אנחנו באמת שמחים בשבילך" כי הם יודעים שאני תמיד מתאכזבת מעצמי כי אני כל פעם נכשלת

ואני תמיד הייתי שמחה בשביל כולם אפילו שהם לא מרוצים מה99.99 שלהם כי זה לא מאה

עד שהתחילו לצחוק עלי ולפגוע איפה שזה כואב..

"אה עדי, שוב נכשלת?" "פחח איזה מבחן קל היה, איך בדיוק נכשלת בו" 

ובמילים אחרות "חחחח את כזאת עלובה שנכשלת ואני עם המאיות שלי מרוצה ומאושר"

אז אני כלכך שמחתי לראות אתכם בוכים מסיבה אחת

קוראים לה- ק א ר מ ה 

פעם אחת אני רוצה להרגיש נאהבת

אני רוצה לדעת שלא מדברים עלי דברים רעים ושפעם אחת יתמכו בי

אני רוצה לבכות על הכל

פשוט רוצה לשבת ולבכות כל היום

כי זה מה שאני טובה בו, זה הכל

רוצה שפעם אחת משהו ילך לי טוב 

רוצה פעם אחת שנתכנן משהו ביחד ולא יתפקשש לנו

אתה מוכן להזמין אותי לאנשהו לבד ולא עם כל הדפוקים האלה?

כוסעמק

למה אני תמיד נופלת על הנקבות האלה