how can emptiness be so heavy?

החיים זה כאן.

איך אתם יכולים לקחת ופשוט להחליט שאתם סוגרים חיים של אנשים? זה כמו שתיקחו את כל הבלוגרים כאן, תעמידו אותם בשורה ותירו בהם אחד אחד ותשאירו אותם לדמם למוות. 

מה אני בלי זה? מה אני בלי לכתוב לאנשים שאני לא מכירה על כל הצרות שלי בלי שאף אחד יודע מי אני ואף אחד לא יכול לשפוט? 

מגיל 11 אני כותבת פה.. אם יסגר האתר אני חושבת שכל כך הרבה זיכרונות של אנשים ימחקו.. גם של כאלה שפחות פעילים ואוהבים יותר לכתוב לטיוטות או פשוט להכנס ולהזכר בכל מה שהם כתבו.. 

איך אנשים מסוגלים לקחת את זה מאיתנו? 

לא ציפיתי- לא התאכזבתי

פשוט מאוד

הבנת שאהבתי אותך? ופיספסת את זה?

אני אומרת אהבתי בלשון עבר כי אני כן ניסיתי להתקרב ולדבר

וזה קשה כי כל מה שאתה יודע לעשות זה לקבוע פגישה, לדבר איתי ולדבר איתי

ואז להתעלם ממני כליל בביצפר ולחזור לדבר עם כל אחת מה"חברות" שלי אבל לא איתי

לא עשית משהו רע באמת 

לא באמת פגעת בי 

אבל נפגעתי ממך

מזה שאמרת שאתה רוצה לקחת את זה לאט, והסכמתי

ואז עצרת את זה לגמרי. זה כבר לא לאט, אנחנו מתקדמים אחורה 

כל ניסיון שלי לבלוט לידך לא הולך

כל דבר שאני עושה כדי להרשים אותך לא מצליח 

נמאס לי לרדוף אחריך

ובצער רב וביגון קודר,

אני שוב,

לא מרגישה אליך כלום.

כל כך קשה לי לקרוא את התיסכול שלך שמטפטף ממך ביחד עם הדמעות ולדעת

שאני לא יכולה לעזור לך

לדעת שאני צריכה וחייבת ורוצה, כי זה התפקיד שלי

ולא יכולה ולא מסוגלת ואסור לי ואין לי זמן ממיליון סיבות שונות

המבחן ביום חמישי במתמטיקה שיוצא בול ביומולדת שלי, שאני מאוד מקווה לפחות לעבור, הולך להיות קשה

וזה מפחיד אותי.. כי היה לי שיפור קטן

מ30 ל55 זה הישג 

וגם הבוחן ההוא שהיה 100, בכלל הציף לי תאגו

אבל אני מפחדת כי אני יודעת שאני לא יודעת מספיק טוב את החומר ואני מפחדת לצנוח בציון שוב

ואת לא נותנת לי לתרגל כי את תמיד במחשבות שלי ואת עושה לי רגשות אשמה

כן, אני יודעת שמתפקידי לתמוך בך כמו שאת תמיד תומכת בי

אבל יותר קל לך כשיש לך תמיד זמן

הלו"ז שלי טיפה יותר עמוס, בלי לזלזל אפילו לא טיפה

וזה טיעון מעולה ואני שומרת אותו לעצמי כי אני יודעת שזה לא אנושי להעלות את העיניין הזה בפנייך

ואני לא מסוגלת לשתוק יותר.. 

גם כשאני כן יושבת ומנסה לפתור תרגילים אני פשוט לא מצליחה ומתחילה לבכות

כי אני יודעת שזה מה שיקרה לי במבחן ואני ממש ממש מפחדת מזה

אבל אני לא אעשה את השטויות שעשיתי בפעמים הקודמות

כי מטעויות לומדים

לא חוזרים עליהן

אם אני חוגגת עם אחותי ביחד את היומולדת כל פאקין שנה

וכל פאקין שנה מחדש הם לא זוכרים שזה גם היומולדת שלי ואומרים רק לה מזל טוב ואז אני אומרת שזה גם היומולדת שלי

וכשאני אומרת שזה גם היומולדת שלי מגיע השוק שלהם

וכשמגיע השוק שלהם באות לי הדמעות ואני מנסה להחזיק אותם בפנים

ותוך כדי שאני מנסה להחזיק אותם בפנים אני מתאכזבת

וכשאני מתאכזבת אני עצובה

וכשאני עצובה אני מעמידה פנים שאני לא עצובה

ולא מצליח לי

על מי לי לסמוך אם לא עליהם?

אם אין לי אותם, אז אין לי בעצם אף אחד שישמור עלי?

ואם יש לי אותם, אז מה זה משנה? הם במילא לא שומרים עלי

הם שמים עלי זין

שוב

ושוב

ושוב ושוב

ושוב 

כל פעם מחדש

משפחה אלה האנשים שאמורים לקבל אותך בכל מצב לא?

משפחה אלה האנשים שלא משנה כמה תפשל הם תמיד יהיו שם בשבילך להגיד "לא נורא, פעם הבאה" לא?

הם האנשים שאתה תמיד יכול לסמוך עליהם בהכל לא?

האנשים שאתה חי איתם כל יום ואמורים להבין ולהכיר אותך הכי טוב לא?

אז זהו שלא.

ממש לא.