אני במקום של הרבה שאלות ובו זמנית אני מוצא את התשובות אליהן. אני מרגיש שמצאתי את המקום שלי בחלל ובזמן. לפחות עכשיו, השגרה הטובה שלי. אני מצליח לשמור על איזון בשגרה שלי, עובד הרבה אבל גם מצליח לפגוש חברים. אני מוצא זמן להמשיך להתפתח,  קצת פחות לכתוב אבל לחשוב הרבה, לדמיין, לקוות, להאמין ביכולת שלי להפריד בין מה שמרגיש לי טוב,  לבין מה שעושה לי טוב. מעולם לא הבנתי אנשים שדיברו על זה, על הבחירה בחיים. לא הצלחתי להבין את השטויות שיוצאות להן מפה. אני זוכר שתהיתי לעצמי אם הם מאמינים בכל הזבל שהם מוציאים מהפה שלהם או שהם רק מדברים על דברים. זה היה לפני שלושה חודשים וחמישה ימים שבחרתי. עמדתי מול עצמי בנקודה הרגישה ביותר, בלי כל המסכות ומנגנוני ההגנה. אמרתי לעצמי שזהו, זה הזמן. מאותו היום, התחלתי לעשות בחירות. בחרתי לקום בבוקר ומשם המשכתי בתחושה הזאת, שהכל אפשרי, בחרתי להמשיך לצעוד גם אם אצטרך לטפס הרים ולחצות אוקיינוסים. להמשיך לצעוד ולא לעצור, לא לוותר, למדינה שלא נותנת לך דמי אבטלה, למוסכמויות חברתיות שמכניסות אותך לריבוע קטן, לקפיטליזם שדורך על החלומות שלך, לחרדה שמונעת ממך הכל. וכמו שאין דיכאון בלי חרדה, אין חרדה בלי דיכאון. הבנתי שאני צריך לטפל ב2 הציפורים במכה אחת, כל מה שנותר לי לעשות היה לחשוב איך. לקחתי את השאלה הזאת איתי לכל מקום, שאלתי אנשים שאלות חשובות ואת עצמי יותר. השאלה הזאת כירסמה בראשי בכל ראש שהפלתי, בכל בדל סיגריה שנמצא במאפרה בחדר שלי. מצאתי את עצמי מלטף ומחבק את עצמי במקומות בפציעותיי ושחררתי הכל, החלטתי לשתף את הנטל שאני סוחב איתי לכל מקום. בחרתי מי אני רוצה שיקיף אותי, מי אני רוצה שיהיה חלק מהמסע בזה, אנשים שיצעדו לידי ברע ובטוב מתוך אהבה שלמה. אני חושב שאנחנו צריכים להיות כנים באמת עם האנשים שאנחנו אוהבים, כדי שגם אנחנו נוכל להיות כנים עם עצמנו. עכשיו, רבע ל3 בבוקר ואני מקליד בפלאפון ברצף כבר רבע שעה, כותב ומביט בדרך שעברתי כדי להגיע לאיפה שאני נמצא עכשיו, כשאני יושב על החלון ומעשן סיגרית נובלס. אני על המסלול הנכון, בזמן הנכון עם האנשים הנכונים ועם השיר הנכון ברקע. 

הלכתי להיות מאושר.