אני מוצא את עצמי עובר הרבה ליד הדירה שלך. בעיקר בדרך הלוך חזור מחברים. אני עובר ותוהה לעצמי איך ייראה מפגש שלנו, בין עם זה במסיבה או סתם פה ברחוב, בכניסה לפלורנטין מתחת לבית שלך. לאחרונה חזרתי לחשוב עליך גם חוץ מזה. קצת זכרונות פה, כאבים שם. קצת להתבוסס בזיכרון ששונה. אנחנו הרי זוכרים את מה שאנו רוצים לזכור, ואני רציתי לזכור ממך טוב. אבל בסוף הלכתי ולא הסתכלתי אחורה, למרות שחשבתי הרבה על ליצור קשר לא עשיתי את זה. בעיקר כי  אני יודעת בדיוק מה יקרה. ואני לא יכולה לעשות את זה שוב פעם, לא איתך. לא יכולה ולא רוצה להיפגע ממך יותר ובאותו זמן להתאהב באיך שאתה מסתכל עליי בתיאבון כשאני עולה עליך. יש לי הרבה מחשבות והרבה תחושות לא סגורות בקשר אליך, עוד לא הצלחתי להבין ולעכל הכל איך נתתי לך להשפיע על החיים שלי בצורה כזאת משמעותית, איך נפתחת אליך ברמה הזאת. ואז שלחת לי הודעה היום, והכל התנפץ בראשי. אני עוד שומע את צליל השבירה בהדהוד בראשי. כמו עש ללהבה אני מתחרמנת מלחשוב עליך, על התחושות שיצרת בי ועל התובנות שהגעתי אליהם דרך הפרידה ממך. 

ועכשיו, אני קצת קרועה בין רוצה להיות קרועה תחתיך לבין להיות קרועה בלעדיך.