יש מרבה רגליים שמתהלך במנהרות מוחי ואני מרגישה כל צעד וצעד שבו, זוחל בצינורות מתהלך לו חסר בושה חסר מבוכה, מתהלך לו ומתיל ביצים, ביצים חולות של מחלה ארורה של דיכאון וחרדה, של ימים חלולים של הראש בין הידיים ואי אפשר לישון איך התחושה הזאת פתאום מעיקה מתמיד, מעיקה מעיקה וחותכת, חותכת את עורי ופוצעת את נפשי, אך לא את השלשלאות הקושרים אותי, לא אותם לא, לא באמת כי אין דבר החזק מהרצון ולמרבה רגליים רצונות משלו שבשלב הזה אי אפשר להפריד אותם משלי, איך מרבה רגליים שאינו קיים מספיק חזק כדי להרוג אותך בייאוש סופני