אז הנה הפרק השני של הסיפור שלי, מקווה שתאהבו ותגיבו!
פרק שני
סיימתי לפנות את השולחן ולקחתי את העגלה המלאה בכלים מלוכלכים למטבח, בדרך
חשבתי לעצמי איך אפשר להתחזר ככה אלוהים... מימנו התעלמתי, הוא
החליט לא לענות לי ולשבת בשולחן אחר. למרות שאני מכירה אותו כל כך טוב ,כמעט
כמו את כף ידי, לא יכולתי להישאר אדישה להתנהגותו . כל גופי היה קפוץ."ויקי איפה
רוי?" כשיצאתי מהמטבח נתקלתי באחמ"ש הבן זונה שלנו – ניב. הוא נראה ממש
עצבני היום... "צץ לו משהו דחוף והוא ביקש מימנו לקחת את השולחנותן שלו"
עניתי לו מהר, מעט חוששת מהתגובה. " אין בעיה, מבחינתי שלא יבוא לעבודה בכלל
, אם הוא לא היה עובד על טיפים מזמן היו
מפטרים את האדיוט הזה" גיחח והמשיך " את מוזמנת למסור לו שהוא לא נמצא
בסידור השבוע ולגבי שבוע הבא עוד נראה" אמר בדיוק כמו שאמרתי בן זונה. הוא הא
המשיך בדרכו לאיזה שולחן שבדיוק ביקש להחליף מנה כי היא לא טעימה. עלק. ובגלל זה
אכלתם כמעט את כל הצלחת... זוג צעיר נכנס לקפה וישב בשולחן שהיה אמור להיות של
רוי, התלהבתי קצת, היום אני יעשה הרבה כסף. ניגשתי לשולחן כדי לקחת הזמנות,
בנתיים הוא נעלם.
בשעה שתיים בדיוק יצאתי להפסקת סיגריה כי ניב לא היה, לא היו אנשים
כמעט, וכי בא לי. עוד סיבה? יצאתי החוצה לא שוכחת את התיק שלי. יצאתי מהקפה וירדתי
במעלית לכיוון היציאה מהקניון , מתיישבת בספסל הקבוע שלי-תחנת אוטובוס שיצאה
משימוש לפני שנים ואף אחד לא מבין למה היא עדיין שם. הוצאתי קופסת נקסט לייט
מהתיק. הסיגריה הקבועה שלי. הדלקתי ושאפתי את העשן לראותיי. אוח כמה שזה טוב. "למה
את מתעלמת? אה?" פתאום שמעתי קול מאחוריי, לוחש לי באוזן. זה הוא!!כמה
שניסיתי לא לחשוב כמה שבאמת ניסיתי להתעלם.. הוא לא מבין.. כמה שהוא לא יודע שאולי
מבחוץ אני מתעלמת אבל בפנים-אני בוערת!! עולה באש ממש, נשרפת כולי. ואז הוא התקדם
לפני והוא עמד שם מולי, יפה כמו מלאך,
מביט בי עם עיני הדבש הגדולות שלו ומחייך חיוך שחושף שורת שיניים לבנות ושיניים קדמיות
מעט בולטות, אבל עדיין חשבתי שהחיוך שלו זה הדבר הכי יפה בעולם. שום דבר לא פגם ביופי שלו , כי מבחינתי תומר היה
הגבר היפה בעולם. רגע רגע רגע. מה? מה אני חושבת אלוהים?? לא לא לא. לא עוד פעם .גיחחתי
בלב איזו פתיה אני איזו טיפשה אני .. התאכזבתי מעצמי- אני כל כך חלשה מולו....
עדיין. "מה.. מה אתה עושה פה?"
הצלחתי למלמל איזו שטות.. טיפשה!! הוא
התכופף אליי כדי להיות בגובה עיניים, שם לי ידיים על הירכיים שרעדו ולא בהכרח
מקור.. "באתי לאכול עוגה מה אסור בייבי?" שאל בחיוך. "לא, מה אתה
עושה בחיפה?" באמת לא הבנתי, תומר גר בראשון לציון. ולא בדיוק נראה לי שבשביל
עוגה בבית קפה נטוש הוא יסע לחיפה. הוא שתק. "די תומר די מה אתה עושה
כאן??" שאלתי אותו. באמת רציתי
לדעת.. 'אולי זה בגללי?' קיוויתי.. אולי
הוא כן אוהב אותי למרות הכל?. לא! ממש לא צריך להיות לי אכפת למה הוא פה, גם אם זה
בשבילי זה לא מעניין אותי' ניסיתי לשכנע את עצמי ובנתיים תומר התיישר ועמד מולי שלוב
ידיים. "דודה שלי מאושפזת ברמבם הפעם" אמר ופתאום פניו השתנו – החיוך
ירד והראש הושפל מעט למטה. שתקתי. דודה של תומר חולה כבר המון זמן, יש לה סרטן די
קשה בכבד ויוצא שכמעט כל חודש היא מתאשפזת בבית חולים. כנראה שהפעם בחרו לשים אותה
ברמבם שידוע במחלקה אונקולוגית מאוד מאוד מתקדמת יחסית לשאר בתי החולים בארץ. זרקתי
לו 'מצטערת לשמוע' קטן כיביתי את הסיגריה שבאמת רק הרוח עישנה אותה, קמתי , הסתדרתי
והלכתי לכיוון הכניסה לקניון-חזרה לעבודה. אבל כנראה שהתוכנית שלי לא מצאה חן
בעיני תומר כי לא עברו 10 שניות וכבר הוא משך לי ביד חזק כמו שרק הוא
יודע. "תקשיבי לי טוב טוב עכשיו אוקי??" צרח "את לא תפני לי את הגב
בחיים!! אני מתייבש פה בחוץ שעה כמו איזה זין רק מחכה לך שתחליטי לצאת להפסקה
המזויינת שלך הזאת , אז המינימום שאת יכולה לעשות זה לשבת איתי על סיגריה 10 דקות
מסכנות" הוא צרח כמו משוגע,אנשים הסתכלו, זה היה נורא ומשפיל. כמעט בכיתי.
"אני לא רוצה לשבת איתך תומר דיי, חלאס תגיד מה שבאת לומר ותלך באמת.. אני
מבקשת" לחשתי , כל כך פחדתי שעוד אנשים יסתכלו. אין דבר שיותר מביך אותי מזה.
"באתי להגיד לך שאת חתיכת כלבה מזדיינת, שאני שונא אותך כמו שבחיים לא שנאתי
מישהו, שאת פשוט כלום ואין לי מושג מה עשיתי עם בחורה כמוך פאקינג שנה." לחש
לי באוזן. " יאאלה ויקטוריה טוסי לי מהפנים" העלה את הטון. ואני עמדתי מולו עם טייץ שחור פשוט, חולצת בית
קפה תות לבנה, אולטסאר טיפה גבוהות בצבע
בורדו חזק, ,קוקו שטני, ארוך וגבוה. ועם כל המטר שישים ושמונה שלי –ברחתי. כן כן
כן מטוטמת, טיפשה ,דפוקה מפגרת, מה עוד לא אמרתי? לא הייתי מסוגלת להחזיר לו לא
הייתי מסוגלת לעמוד מולו. כי אני זאת ויקי החלשה והמאוהבת והוא זה תומר... תומר.
הגעתי לשירותים בקומה הראשונה ואז ,רק אז
הרשיתי לעצמי- בכיתי בצורה נוראית, נראתי זוועה כל השחור בעיניים נמרח, העיניים
היו אדומות בטירוף ולא הצלחתי להפסיק לבכות. ידעתי , בטח שידעתי שהוא חרא שהוא בן
זונה אבל כל פעם מחדש הוא מצליח לתקוע את הארס שלו עמוק עוד יותר מפעם קודמת. תומר
הוא מניפולטור גאון. כל פעם מחדש כשהוא בא אליי אם זה להתקשר או אם זה לשלוח הודעה
קטנה בווטסאפ אני משתגעת. כן ממש ככה. ברגע שאני רואה סימן קטן מימנו השרירים שלי
נהיים קפוצים כיאלו לקחתי קילו סטרואידים,
אני אהייה בלחץ כל היום עד שהוא יתקשר או יענה מה שמתאים, אני יבדוק כל רגע
מתי הוא היה מחובר בווטסאפ פעם אחרונה ואם זה לא מספיק אני אתקשר גם ממוסתר לבדוק
אם יש לו ממתינה או כדי לשקר לעצמי שהוא לא עונה לי כי הטלפון סגור. כן אני אובססיבית אליו בצורה נוראית. כל פעם
שאני חושבת שהתגברתי עליו זה חוזר. וזה קשה. המשכתי לבכות ככה עוד איזה 10 דקות
ואז במקרה הסתכלתי על השעון הקטן שענוד על
פרק כף ידי ולמרות כל הקושי הכרחתי את
עצמי לקום לשטוף פנים ולחזור לעבודה. נכנסתי לקפה בצעדים קטנים רק מקווה שניב הבן
זונה לא יראה אותי חוזרת מהפסקה קצת יותר מידי ארוכה מכדי לקרוא לה הפסקה. וכך
היה.
שאר המשמרת עברה בסבבה יצאתי עם טיפים שמנים ומכובדים ביותר.ואת תומר
לגמרי הוצאתי מהמחשבות. חזרתי הביתה שוב באוטובוס, עד שיגמר המלווה עוד חודשיים פחות
או יותר.. עברתי טסט שני על אוטומט ,מידני
כבר פרשתי בשיעור השני.. קלאץ- גז –ברקס- גלישה -זינוק בעלייה ,לא מבינה
מילה. אישה. ועכשיו נותר רק לחכות לסיום
המלווה המיוחל!
ירדתי בתחנה שלי יורדת במורד המדרגות המובילות לבניין המאוד גדול שלי.
נכנסת, כניסה רביעית מתוך שמונה, עולה במעלית לקומה 10, יוצאת, דלת שניה מימין .
פתחתי את הדלת עם המפתח ומי אם לא הכלבה שלי אייבי, קופצת עליי ומוחצת אותי מרוב
נשיקות. הכלבה שלי היא הדבר שאני הכי אוהבת בעולם בערך. היא ממש עוד מעט בת שנה.
אימצתי אותה מעמותה קצת נידחת באזור המרכז. היא כלבה מעורבת , שמחה ותוססת. האימוץ
שלה הוא בין ההחלטות הטובות שעשיתי בחיי בהבטחה. אמא שלי ישבה בסלון על הכורסת
מסאז החומה שמאיזו שהיא סיבה היא מתעקשת לשמור ולא לזרוק אפילו שהיא כולה קרועה
ואכולה על ידי אייבי כלבתי המקסימה. היא ישבה שם בתחתונים וחולצה גדולה וצפתה באחת מסדרות הבלשות שלה. הכי משעמם בעולם.
התקדמתי כדי להביא לה נשיקה."היי זוזי קצת את מסתירה" אמרה ונתנה לי
נשיקה קטנה כיאלו לצאת לצאת מידי חובה
ונראתה ממש נואשת לראות מי הרוצח. אין היא יכולה לשבת כל היום פשוט ולראות את החרא
הזה... "לכי לאכול" זרקה לי מבלי להוריד את מבטה מהטלויזיה. התקדמתי
לעבר המטבח, באמת הייתי קצת רעבה , בדרך כלל אני אוכלת בעבודה אבל היום הייתי
עסוקה בלבכות יותר ופחות לאכול. פתחתי את המקרר הגדול שמתי לעצמי דג מהצהריים עם
קצת אורז ודחפתי למיקרו,בנתיים מזגתי לעצמי כוס מיץ תפוזים סחוט קריר ומרענן
וכמובן חתכתי לי סלט קטן ומאולתר. מלפפון עגבניה בצל וגמבה. ולקינוח קצת גבינה
בולגרית 5 אחוז וזהו אני מאושרת!! מאז 'המחלה' שלי אני אוכלת כפי ששמתם לב, אבל רק
אוכל בריא ושומרת על ארוחות מסודרות. זה מה שהמליצו לי אז באשפוז כדי שאני לא אעלה
במשקל יותר מידי ואחזור לזה עוד פעם. לקחתי לחדר את הצלחת המלאה שבנתיים הספיקה
להתחמם לה, סגרתי את הדלת והתיישבתי לאכול. מה שלא השתנה ולא נראה לי שישתנה גם –
אני מעדיפה לאכול לבד בשקט שלי ולא במטבח או בסלון. כשסיימתי לאכול הסתכלתי בווטסאפ כדי לראות את
הסידור עבודה לשבוע הבא. הופתעתי לראות שכמו שניב אמר רוי באמת לא מופיע.. הצטערתי
בשבילו הוא באמת צריך את הכסף! באמצע ההרהורים המאוד מעניינים שלי ואיך לא, קללות שקיללתי בלב ליבי את ניב המזדיין הזה ,ניקול
התקשרה אליי.
ניקול היא אחת מהחברות הטובות שלי. הכרתי אותה קצת אחרי שהכרתי את יולי ואלינה.
בכיתה ד' עברתי לבניין של ניקול. בהתחלה כיאה לילדות קטנות ומשועממות רבנו ,סכסכנו
,הסתכסכנו, ריכלנו אבל בסוף השלמנו והפכנו לחברות מאוד טובות. אלינה שכמו ניקול
שכנה שלי, גרה בבניין לידנו ולכן הן הכירו וגם היו חברות, בהמשך הכרנו בין ניקול
ליולי שאיתה למדנו בבית ספר ומשם הכל הסטוריה.
"אחות מה קורה" צעקה לי ניקול ואני אומרת צעקה כי בקושי שמעו
אותה בגלל המוזיקה החזקה ברקע. לניקול נגמר המלווה כבר לפני כמה שבועות והדבר
היחיד שהיא עושה זה לנסוע באוטו כמו משוגעת עם ווליום שיכול להחריש פיל. "בסדר
תחלישי קצת ניקול" עניתי לה,עצבנית קצת. היא צחקה קצת והחלישה מיד"
תקשיבי רוצה לשבת עם עמית וחברים שלו בספרייה?" שאלה אותי בציפייה רבה לשמוע
'כן'. אבל אני לא ארצה אותה כל כך כי אין
לי חשק לראות את עמית החבר החרמן שלה ואת חבריו הבטח חרמנים עוד יותר. "לא
אני אחרי משמרת אין לי זין לצאת" אמרתי
לה. קוייתי שתבין ולא תחפור עוד יותר, אבל ציפיות לחוד ומציאות לחוד. "אין
דבר כזה, חלאס ויק תצאי קצת !" אמרה לי ביאוש. כמעט תמיד אני מסרבת לצאת איתה
ועם עמית. לא אוהבת אותו בכלל והוא בואו נגיד, אוהב אותי יותר מידי... "גם
לעמית יש איזה חבר שווה רצח, באלי להכיר לך אותו" המשיכה עם החפירות. אין היא
לא מבינה שאין לי כוח?? "דיי ניקול דיי ,באמת! אני אראה אותך מחר אני רוצה
להיות לבד ולישון" אמרתי לה כבר עצבנית. אין היא מוציאה אותי משלוותי. "טוב..
בסדר" קצת היססה ואז המשיכה " אני יודעת שקרה לך משהו כי את נשמעת עצובה
אבל זה בטח לא לטלפון אז ניפגש מחר. אבל ויקטוריה בלי הברזות הבנת?" זרקתי לה
'טוב' קטן , עוד איזה צעקה בסגנון של 'זה ויקי לא ויקטוריה!!!' וניתקנו מחוייכות.
לפחות היא נשמעה מחוייכת. ואז נאנחתי , לא
היה לי כוח לדבר על תומר ובכלל לספר את כל מה שקרה אבל מה לעשות, חברות דורשת.
הרגשתי מסריחה אז נכנסתי להתקלח. חפפתי ביסודיות וקרצפתי את גופי עד
שהוא נהייה אדום ומגורה וכאן היה הסימן שלי לעזוב את המקלחת לטובת מיטה חמימה
ונקייה. יצאתי מהמקלחת עם מגבת אחת לראשי ואחת לגופי. שמתי תחתוני חטיני אדומים
קטנטנים ודקים במיוחד. פיג'מת פליז כיפית וחורפית ואיך לא גרבי חורף מחממות מצמר
מפנק! מדהים. עמדתי מול המראה. מורחת קרם
לחות על הפנים וקצת סירום ריחני על השיער השטני והארוך שלי. בהיתי בעצמי. מחפשת פגמים,אולי חצ'קונים חדשים
שיצאו לי או צמיג חדש בבטן, אבל שום דבר רציני לא היה ובאמצע הבהייה בעצמי, הטלפון
צלצל חזק ועל הצג היה כתוב ' אורפזי צבר'.
טוב אז ראיתי שהיו דיי הרבה כניסות ואני באמת רוצה שתגיבו, גם אם לא אהבתם. אני אוהבת לקבל ביקורת 
אז המשך בקרוב, ושבוע טוב 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
