*מיה שלי*

7 שנים של תסכול

7 שנים של כאב

7 שנים של קושי

7 שנים של בכי

7 שנים של התמודדות לבד

7 שנים של סודות בפני העולם

7 שנים שמתוכן שנה וחצי עברה והחצי השנה הבאה עדיין בסימן שאלה.

חשבתי שכבר ידעתי הכל. וובכן, מסתבר שטעיתי. אני לא יודעת איך הצלחתי 7 שנים להתמודד עם ההפרעות אכילה שלי בלי להישבר לגמרי. את כל סוגי הדיאטות ניסיתי כדי לא לתת לבולמיה ולאנורקסיה לתפוס יותר מידי מקום. אבל אני נכשלת. בכל פעם מחדש.

ירדתי 15 קילו במספר חודשים. ירדתי מ80 וחצי קילו ל-66 וחצי. ירידה שבחלומות המתוקים ביותר לא האמנתי שאצליח. כמובן שמחמאות לא איחרו להגיע אבל מיד אחריהן הגיעה הדאגה. כשאת מקבלת כולכך הרבה תשומת לב זה רק נהיה גרוע יותר, את מנסה להוכיח לכולם שאת מסוגלת יותר, אז את משתדלת לא לאכול, מצליחה לצום כמה שעות ואז טורפת בערך חצי מהמקרר אם לא את כולו. את מפחדת ממה שיגידו אז את כמובן רצה לשירותים ומקיאה את חייך. לשניה יש אושר והשניה הבאה מלאה בבכי תסכול והמון כאב. אני משרתת כבר שנה וחצי בצבא. נשארה לי עוד חצי שנה. ב4 חודשים האחרונים המצב יצא משליטה, ניסיתי להתאבד והופנתי לקבנית ופסיכיאטר. גילו על ההפרעות אכילה שלי והכריחו אותי להתחיל טיפול אצל דיאטנית. משום מה לא הצלחתי למצוא את עצמי מתמידה בשום דבר שהכריחו אותי להתמיד כדי להישאר בצבא. אני מוצאת את עצמי נאבקת במסגרת הצהלית כמו שלא נאבקתי מימיי. רוצים לשחרר אותי מהצבא. לשחרר אותי בגלל הבולמיה.

ניסיתי להסביר שאני באמת משתדלת והתחננתי בפניהם שישאירו אותי. אני לא רוצה לצאת, המסגרת הצבאית מחזיקה אותי, החברות מחזיקות אותי. ברגע שישחררו אותי אני אתפרק לרסיסים. לפני יומיים הגעתי לשיחה אצל הקבנית. היא ביקשה שאספר קצת על מה שקרה לי בשבוע שבועיים האחרונים מאז שראתה אותי לאחרונה. ואז היא התחילה לשאול שאלות.

"יש לך נשירת שיער?" - "כן"

היו לך התעלפויות לאחרונה?" -"כן, פעמיים באותו היום.."

"המחזור שלך סדיר?" - "לא.."

לפתע היא קמה בהפגנתיות ויצאה מהחדר. כעבור עשר דקות היא חזרה והקלידה משהו במחשב.

"אני מצטערת, אני באמת מצטערת את יודעת שניסינו איתך. אבל את לא מאפשרת שיעזרו לך, את לא מתמידה בטיפולים ולא משתפת פעולה. אני נאלצת לחתום לך על שחרור"

דמעות החלו לרדת לי. ניסיתי להסתיר אותן כדי לא לאפשר לה לראות את מצבי שהיא עצמה גרמה לו.

"תקשיבי את לא יכולה להוציא אותי מהצבא, אני באמת ניסיתי את לא מבינה? זה לא משהו שיכול להעלם ביום אחד, קשה לי אני כבר שנים סובלת מזה!!"

"תראי, נתנו לך 4 חודשים. את לא עושה בדיקות את לא משתפת פעולה עם הדיאטנית, התעלפת פעמיים המצב שלך רק החמיר בארבעת החודשים האלה. אני מצטערת, אבל אני לא יכולה לקחת אחריות על המצב שלך, הצבא לא מטפל בבנות כמוך.. תפגשי שבוע הבא עם הפסיכיאטר והוא יחליט."

לא ידעתי כבר מה להגיד היה לי כולכך קשה לשמוע את זה. להגיד לי שלא מוכנים לקחת אחריות על המצב שלי או שהצבא לא מטפל ב"בנות כמוך" זה הדבר הכי נורא שאפשר להגיד לחיילת. אני כולכך השתדלתי, ניסיתי לדבר בשיחות איתה וניסיתי לעשות מה שביקשו איתי. צאו מהסרט צבא מפגר בולמיה שאני סובלת ממנה 7 שנים כבר לא תעבור כי אתם ביקשתם!!! אני פשוט לא מצליחה להבין איך צבא, גוף גדול ועצום שכזה לא מסוגל להכיר בבנות עם הפרעות אכילה! אין מסגרות במהלך הצבא שמטפלות בעניין הזה, אין מרפאות ואין גורמים תומכים, אם את רוצה תפני לדיאטנית שתגיד לך אל תשקלי במקום אחר חץ מאצלי אל תרדי יותר במשקל ותצאי משומרי משקל. אומרים לי את לא מדברת ולא משתפת פעולה אך ברגע שאני פותחת את הפאקינג פה שלי ומספרת מה קורה לי אומרים לי מתוקה, המסגרת הזאת לא בשבילך תתחפפי מפה. זה פשוט לא הגיוני. לא הגיוני להעמיד אדם במצב כזה שאין לאן לפנות.

מצאתי את עצמי יושבת וכותבת מכתב לגורמי ברהן שבו אני מתחננת שלא יוציאו אותי. שמעתי על מרפאה בתל השומר שמתמחה בהפרעות אכילה ומטפלת גם בחיילים. אני פשוט לא האמנתי שעשיתי את זה אבל ביקשתי לגשת לשם. אני רוצה לצאת מזה. נמאס לי להישאב לחור הזה. נמאס לי להקיא כל מה שאני אוכלת. אני כבר לא דוחפת אצבעות לגרון, יש לי הקאות ספונטניות. אחרי סלט אני פאקינג מקיאה. נשבר לי רק שיראו לי את הדלת לאיך יוצאים מהמצב המחורבן הזה!!