כל מי שנתקל בכותרת הזאת וודאי יחשוב שאני רוצה לכתוב משהו פילוסופי על מהות הסליחה וכדומה,אבל לא. פשוט החלטתי לשתף "סיפור לנכדים" מהיום כי וואלה יש לי בלוג ואני יכולה לעלות דברים למודעות של אנשים למרות שבדרך כלל זה לא נכלל בין תחביבי.
בכל אופן, היום התנצלתי בפני חברה שלי על משהו שקרה לפני כמה חודשים ובמקרה הזה - התנצלתי דווקא על משהו שלא עשיתי והייתי צריכה לעשות. הסתבר שכל הזמן הזה זה נורא הפריע לה והיא אכלה את עצמה כי היא לא ידעה אם הייתי מודעת להתרחשות הדבר או לא,ולא רצתה שארגיש לא נעים במידה ולא הייתי מודעת. אז היא פשוט שתקה. ועכשיו אני שוב מרגישה אסירת תודה לאינטואיציה שלי שפשוט צעקה עלי במקלחת באחד הימים (כן,חלק ניכר מחשבונות הנפש שלי מתרחש דווקא שם ובשעות לא שגרתיות של אמצע הלילה - ראה זמן פירסום הפוסט....קיצר משועממת מובטלת.אבל כבר לא להרבה זמן.מובטלת הכוונה.משועממת כנראה ללייפטיים XD" אהמ,בכל אופן,בחזרה לנושא>) כן,ממש צרחה עלי שאני חייבת להתנצל בפניה. כי מי אם לא אני,עם העיקרון הגאוותני של "יום כיפור זה מטומטם,אם ארגיש שאני צריכה להתנצל בפני מישהו, אעשה זאת בצורה נורמלית וישירה,בלי כל ההצדקות של דחיית רגשות האשמה ליום אחד בשנה",צריכה לעמוד בו.
אז המסר שרציתי להעביר בסיפור קצרצר זה,דיי פשוט. אנשים,קוראים בישראבלוג,עוברי אורח - אם אתם מרגישים ומבינים שפגעתם במישהו שאינכם אדישים כלפיו,או אפילו לא בטוחים אבל יש לכם טיפת חשד בנושא - תתנצלו. אל תחכו ואל תדחו (יותר מדי,במקרה שלי באמת לא ממש עמדתי בחלק של הלא לדחות),במידה וחייתם בסרט והצד השני לא נפגע - מה טוב. ואם כן,גם הצד השני ירגיש טוב יותר ופגוע פחות (בתקווה) ויסלח לכם,וגם אתם תרגישו שלמים קצת יותר עם עצמכם.
פיס אנד לוב
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
