#יוםראשוןהשבוז
איך לא התגעגעתי.
מחר אחרי תקופה של חודשיים בבית בגלל אירוע משפחתי,
חוזרת לשגרה הכי מייאשת בעולם. שגרת צה"ל.
כן, כולם היו חיילים, עוד יתגייסו נוספים, ישתחררו ותיקים,
כולם עוברים את זה בסופו של דבר
אני שונאת לנחם את עצמי באימרות משביזות עוד יותר
שונאת להגיד "נו, עוד שנה, הכל עובר בסופו של דבר"
שונאת להתרפס.
גויסתי כחיילת מקאם בצבא,
כן לא שזה דבר רע העניין מקנה נקודות זכות לטובתי
אבל בחייאת דינק צה"ל
כל חיי תוייגתי
כל חיי אנשים ניסו להכניס לי סטראוטיפ שונה ממה שאני
כל חיי.
עברתי את הטלטלות שלי
היו לי חיים לא פשוטים
הרחוב הוא מקום אכזרי
אדם לאדם זאב
משם צמחתי
השלתי את העור ופיתחתי עור נקי וחסון עוד יותר
התחזקתי
התבגרתי
התגברתי
למדתי
עוד חוזר הניגון שזנחתי לשווא?
כל חיי האמנתי במסגרת הצבאית כמסגרת מחבקת ותומכת,
מסגרת שאפשר להישען עליה ולהוציא ממנה אחלה של דברים
כשזה מגיע אליי הכל מתהפך ב360 מעלות
עכשיו זה כבר לא כל כך קל
עכשיו זה כמעט אבוד
כואב לי לראות
בחורות פחותות ממני ברמה
שמצליחות בקלות למצות את עצמן
כואב לי לראות
שהן עושות תפקיד משמעותי
ואני שכל כך נלחמת על זה
בסוף
לא מגיעה בסנטימטר למטרה
אני יודעת מה אני שווה
וכמה אני מוצלחת
למה אני צריכה לאכול את הלב עם כפית מבפנים?
ויש כאלה שאומרים
"תהני, תעשי חיים במסגרת הצבאית
בשביל מה את צריכה את כל הכאב ראש הזה"
אבל אני כן רוצה להרגיש תורמת
רוצה לישון בלילה ולקום בבוקר בהרגשה מספקת
חשוב לי שיראו מאיפה באתי ולאן הגעתי
אני מאמינה ביכולות שלי
אז למה כלום לא זז
למה כשאני רוצה משהו
הכל קורה לאט או לא קורה בכלל
למה אני צריכה לסבול איפה שאני
למה כשאני רוצה משהו
הכל מתעכב
למה לאחרים קל
ואני אוכלת את הלב
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Lil_Booboo