אני כבר לא יודעת מה לעשות עם עצמי, אני שונאת שמשעמם לי.

כל הזמן אומרים לי, ואני יודעת גם בעצמי, שאני בן אדם שיודע להתחבר לעצמו, שיודע להיות לבד, שיודע להעסיק את עצמו.

זה נכון, אני מסוגלת לחשוב על 10000 דברים כדי לא להשתעמם ואני מסוגלת להתחיל לשאול את עצמי שאלות שאף פעם לא העזתי לחשוב עליהן קודם כי פחדתי, אבל עכשיו אין ברירה כי אני לבד.

הבעיה שקשה לי לעשות את זה בבית הזה, בעיר הזאת, בקרבת האנשים האלה.

כל יום שעובר אני מבינה שאני אוהבת יותר את הלבד מאשר ההמוניות הזאת של לצאת לטייל ביום כיפור בחבורה של 20 אנשים, ש15 מתוכם אני לא סובלת.

יש אנשים מעטים שאני אוהבת באמת, אחת מהן זו חברה טובה שלי, פעם היינו חברות הכי טובות ואז היה נתק של שנה בערך ועכשיו אנחנו משקמות את הקשר בינינו, והיא אמרה לי אתמול שהיא התגעגעה אליי, אפילו בלי שאני אגיד לה את זה קודם.

התרגשתי.

אני אוהבת שאנשים כמוה, שמכירים אותי באמת, מתגעגעים אליי.

אני כזאת בכיינית בלאט.

נ.ב. בכלל התחלתי לכתוב כדי להתבכיין שאין חוף ים בעירי ויצא משהו אחר לגמרי, נו שויין..