אני כמעט בטוחה שאי פעם כבר כתבתי פוסט בשם הזה, לא מוצאת אותו עכשיו.

נראה לי שכתבתי אותו בסביבות גיל 16.

עכשיו ברור שאז לא ידעתי כלום על כאבי גדילה, כי רק עכשיו אני מבינה מה זה להתבגר באמת.

אבל אולי עוד כמה שנים אני אקרא את הפוסט הזה ואבין שגם עכשיו, בגיל 22, עוד לא ידעתי מה זה באמת כאבי גדילה.

אבל אני מרגישה את זה,

העולם לוחץ עליי להתבגר.

אי אפשר פשוט לשים זין ולהגיד "אני מחוץ לזה", למרות שזה מה שהייתי רוצה לעשות.

אבל הגוף גם מרגיש את זה, את הזמן שעובר.

אני צומחת מבפנים.

זה טוב וגם רע, כי אני מגלה בעצמי תכונות חדשות שלא היו שם קודם, 

או שהיו ולא באו לידי ביטוי.

זה מה שנקרא להתבגר?

העולם לוחץ עליי להחליט,

לעשות,

לרוץ,

לא לעצור.

אבל אני עוד לא שם.

זה כאילו אני עומדת בקו היציאה למרוץ והשופט כבר שרק מזמן ליציאה,

אבל אני עדיין עומדת.

לא רוצה לקבל החלטות ולהתחרט עליהן.

מצד שני, ככה לומדים (זה מה שהם אומרים כל הזמן).

לא רוצה לרוץ וליפול.

מצד שני, ככה מתחשלים (זה מה שהם אומרים כל הזמן).

אני לא יכולה לקחת את הזמן שלי, ולעשות את הדברים מתי שבא לי,

כי בלי לחץ חיצוני אני לא מצליחה לזוז.

פוסט מבולבל, כמוני.

וכמה זה קשה לקבל החלטה ולעמוד בה.