כבר כמה ימים שאני רוצה להגיע לכתוב וזה לא מסתדר עם העבודה, עם הלימודי ספרדית (אתמול סופסוף התחלתי את קורס B!), עם הפגישות עם אוראל (שם בדוי, תקראו עליו בפוסט הקודם), עם טקס חיילים מצטיינים שהיה לאחותי אתמול, ועם הלוויה שנכנסה ללו"ז של אתמול.

בפוסט הקודם ספרתי על אוראל, ואחרי זה בתגובות כתבתי שעצרנו את זה. אז הרבה דברים קרו מאז. המשכנו להפגש כמעט כל ערב. אפילו ישנתי אצלו פעם אחת. שכבנו כבר פעמיים.

היו הרבה התפתחויות, אז קצת קשה לי לתאר את הכל כמו שצריך לפי הסדר, אז אתן את הרעיון הכללי כמה שאצליח :)

אתמול סופסוף נפתחתי בפניו וספרתי לו את הסיפור שלי, זה שכבר המון זמן אני מבטיחה לעצמי ולכם שאכתוב כאן.

כשהייתי בת 14.5 הייתה הפעם הראשונה שלי. הוא היה מבוגר ממני בשנתיים, ואהבתי אותו. הוא היה הנשיקה הראשונה שלי, ועוד חוויות ראשונות, עד שלילה אחד זה גם הגיע למיטה. הייתי ילדה ולא לגמריי הבנתי את המשמעות של זה, ופשוט שכבתי שם על הגב, בשוק. אחרי זה התחלתי לפחד ממין.

שנה אחרי זה הכרתי את אופיר (כן, אותו אופיר שכיכב פה בפוסטים של סקס עם האקס) והתחלנו לצאת. הוא למד מאחיו הגדול שתמיד צריך להיות לו קונדום זמין למקרה הצורך, ולקח את זה מילולית מידי - הוא היה מחזיק קונדום ביד כשהיינו מתנשקים, וכל הזמן צעקתי עליו שיפסיק לעשות את זה כי זה מלחיץ אותי. השנים עברו, ובלילה האחרון של י"ב השתכרתי עם ידיד טוב שלי וזה הגיע למיטה. אחרי 2 דקות נלחצתי ועצרתי את זה. בפעם הבאה שניסיתי כבר הייתי חיילת, זה היה לפני בערך שנתיים, וניסיתי עם סתם ידיד שהשתכרנו ביחד. תוך 2 דקות פרצתי בבכי ועצרנו. ברחתי מהחדר בשניה שהתחלתי לבכות, כי לא רציתי שהוא יראה אותי בוכה, אף אחד מעולם לא ראה אותי בוכה. אף פעם לא מראה חולשות או רגשות. שטפתי פנים וחזרתי לחדר, ניסיתי להמשיך אבל אחרי 2 דקות נוספות עצרתי והלכתי הביתה.

הפעם הבאה הייתה ממש קצת אחרי זה, וזו הייתה הפעם הראשונה שניסיתי להתגבר על זה עם מישהו שהיה לי עניין רומנטי בו, וסה"כ היה בסדר, למרות שגם זה נפסק באמצע, הפעם כי התחלנו לריב.

הפעם הבאה כבר הייתה אחרי שהשתחררתי, עם אבי (שם בדוי, כתבתי עליו בפוסטים הראשונים, כי זה קרה באותה התקופה בערך), ושכבנו 3 פעמים עד שהוא הכיר מישהי והתחיל לצאת איתה. אחרי זה התחיל הסיפור עם אופיר, שכבר מזמן איבדתי ספירה כמה פעמים שכבנו, אבל עדיין הוא מעיר לי שאני לא מספיק פעילה וכזה. אני אמנם כבר לא מפחדת ממין, אבל לא לגמריי מרגישה איתו בנוח.

אז אחרי שסיימתי לספר את זה לאוראל אתמול, הוא אמר שהוא הבין שמשהו לא בסדר אצלי, אבל לא ידע מה, ושהוא מתנצל שהוא לחץ עליי. אמרתי לו שאני כבר יודעת שאני ממש אשמח אם כן יתפתח משהו מהקשר שלנו, וספרתי לו שהוא מצליח למוטט את חומות ההגנה שבניתי סביבי במשך השנים, והמתג במוח שלי שכבוי כבר שנים ולא נותן לי להרגיש שומדבר, לא דברים טובים ולא דברים רעים, בסוף יילחץ. ספרתי לו שאני מרגישה בחורה שונה מאז שהתחלנו להפגש, ונתתי דוגמאות. אמרתי לו שיחשוב על כל מה שספרתי לו ושיגיד לי מה הוא חושב ומה הוא רוצה. שאני רוצה, אבל הוא צריך להבין שהוא יצטרך לקלף אותי לאט מכל השכבות.

הסיפור עם אוראל גם גרם לי לשלוח הודעה לאופיר אחרי שקצת רבנו ולא דברנו דיי הרבה זמן. סה"כ חוץ מזה ששכבנו הרבה הוא גם היה ידיד טוב בשבילי בתקופה הזאת, ורציתי לספר לו מה קורה איתי. השיחה איתו עודדה אותי להפתח לאוראל ולתת לעצמי להרגיש.

תיכף אסיים לכתוב ואלך להתארגן לעבודה. לצערי היום אני לא עובדת באותו הזמן כמו אוראל. לפחות אגיד לו שלום כשאגיע למשמרת ולפני שהוא ילך הביתה. מעניין מה עבר אצלו בראש על כל מה שאמרתי אתמול. מקווה שדברים טובים.

בהמשך למה שספרתי בפוסטים קודמים על העניין שפיתחתי בפגאניזם וכישוף, הייתי בסופ"ש בפסטיבל הפגאני לכבוד החג הפגאני שבדיוק חל. למדתי המון דברים חדשים, השתתפתי בטקסים מאוד מעניינים ובסדנאות והרצאות שלימדו אותי המון, ופגשתי המון אנשים מדהימים ומעניינים מכל מיני סוגים של דתות שונות ואמונות שונות, עם רקעים שונים. מרגישה שעשיתי צעד ענק בדרכי למצוא את הדרך הדתית-רוחנית שמתאימה לי!

רציתי לכתוב קצת גם משהו על הלוויה של אתמול. אחות של סבתא שלי נפטרה, והיא בת 93. רק בשבוע שעבר הייתי אצלה בבית אבות בחגיגת יומולדת לילידי ספטמבר. המנגנת שלהם שרה לה שירי יומולדת באנגלית ובעברית שזכו לתגובת thank you או תודה, בהתאם לשפה. היא עולה חדשה, ותודה היא אחת המילים הבודדות שהיא מכירה בעברית, לצד אמא, אבא וזהו בערך. אלו היו המילים היחידות שהיא הוציאה בכל הזמן שהייתי שם עם אבא. הוא צילם אותי ואותה בוידאו כשהמנגנת שרה והיא הודתה לה.

אתמול התעוררתי בבוקר אצל אוראל וגיליתי את ההודעה מההורים שנקבע זמן ללוויה. אחרי כמה זמן של כלמיני דברים שעשינו, התנתקתי, ואוראל שאל מה עובר לי בראש. אמרתי שכרגע אני חושבת על הלוויה. ואז שתקתי רגע, והוא שאל אם לקחתי את זה קשה. שתקתי עוד רגע ואמרתי שיש לי פלאשבקים מהלוויה של סבתא שלי, שנפטרה לפני שנה וקצת. הוא חיבק אותי, והתחלתי לבכות. ופשוט נתתי לעצמי לבכות, לשטוף את העיניים והנשמה. נתתי לו לראות אותי בוכה ופגיעה, והוא הבנאדם הראשון שראה אותי בוכה. ספרתי לו את זה.

הלוויה הייתה עצובה. לא כי זה היה טראגי, היא הרי הייתה בת 93. אבל הצד של אבא זה משפחה קטנה, והיא לא הכירה אף אחד בארץ. לא היו לנו אפילו מספיק גברים למניין. היו רק 5 גברים, אז הביאו דוסים כאלה מהבית קברות או חברה קדישא שישלימו. לוויה פיצית ומאוד קצרה, אפילו בלי הספדים. אני זוכרת שבלוויה של סבתא שלי היו הרבה אנשים, ואבא הספיד, ודודה שלי הספידה, ובת דודה שלי הספידה, ואחרי שקברו אותה נשארנו מעל הקבר והעלינו זכרונות מאיזו אישה חזקה ומדהימה היא הייתה.

הזוי לחשוב שאישה כזאת חזקה כמו סבתא שלי, וגם כמו אחותה שחייתה לבד באנגליה במשך שנים רבות, הייתה דיילת אוויר בבריטיש איירוויז וניהלה בית מלון, נגמרו ככה. אבל כולנו נגמר ככה מתישהו.

מוזמנים להגיב עם תובנות, עצות, מחשבות, או כל דבר שאתם מרגישים שכדאי שאדע או שאתם רוצים שאדע! :)

בינתיים אני הולכת להתקלח ולהתארגן לעבודה :) מתחיל להיות מאוחר.

עדיין לא דברתי עם אופיר (שם בדוי) מאז הפעם האחרונה שנפגשנו וקצת רבנו, לא יודעת מה להגיד לו. הוא גם לא שלח הודעה, אז לא יודעת. צריכה לחשוב מה אני אומרת לו, ופשוט לשלוח לו וואטסאפ.

אז ביום חמישי האחרון הייתי לבד בבית ואכלתי וראיתי פרק של איזו סדרה, ואז קבלתי הודעה בפייסבוק מאוראל (שם בדוי), בחור שהכרתי לפני הרבה שנים דרך חבר משותף, ומעולם לא דברנו באופן סדיר. סתם התקלויות פה ושם, קצת לפני שטסתי למשל נתקלתי בו באוטובוס..

הוא כתב שמשעמם לו ואם בא לי להפגש, ולא עשיתי שומדבר, אז אמרתי שבכיף. סיימתי לאכול והתקלחתי והתארגנתי והוא בא לאסוף אותי. ישבנו בפארק ודברנו. ההורים שלו היו בחו"ל והוא דיבר על זה שאין לו אוכל בבית, אז אמרתי שהוא יכול ללכת לקניות, ושאין לי בעיה לעזור לו, אז הוא קפץ על הרעיון ונכנסנו לאוטו ונסענו לam.pm ליד הבית שלו. בסוף הוא קנה בעיקר טבעול כאלה, שקיות של אוכל לחימום..

עלינו אליו הביתה לשים את הקניות, וישבנו על המיטה והמשכנו לדבר.. ואז הוא התחיל לחבק, וללטף, הדביק נשיקות פה ושם.. כשהוא ניסה לנשק אותי בפה זזתי, ומידי פעם הזזתי לו את היד. שאלתי אותו מה הוא רוצה, והוא אמר שהוא לא יודע אבל הוא ישמח להפגש איתי שוב. נשארתי בתוך החיבוק והליטוף הזה עד משו כמו 3 בלילה, ואז הוא החזיר אותי הביתה.

בשישי נסענו צפונה למשפחה, והתכתבתי עם אוראל בוואטסאפ. כשחזרנו במוצ"ש בלילה התקלחתי והוא בא לאסוף אותי וראינו אצלו סרט. הוא שוב ניסה ולא זרמתי איתו.

אתמול בערב שוב נפגשנו, הוא אסף אותי ונסענו אליו. לילה אחרון לפני שההורים שלו חוזרים מחו"ל. הייתי רעבה והוא הכין לי טוסטים :) אחרי זה הלכנו לחדר, והפעם כשהוא ניסה לנשק אותי, נתתי לו. התנשקנו והתלטפנו כמעט כל הלילה. כשהוא ניסה יותר, עצרתי אותו. אני לא מתכוונת להתקדם מבלי לדעת לאן. ואיך יודעים לאן מתקדמים? נתקלתי בכלכך הרבה גברים שחיפשו מין זמין, ואני עדיין לא יודעת איך לזהות אותם ואיך להמנע מהם.

בינתיים אני גם לא נותנת לעצמי להתלהב ממנו, אני חושבת שזה מנגנון הגנה שהלב שלי פיתח אחרי פעמים קודמות שהתלהבתי מהר מידי ומוקדם מידי ונפגעתי. ואני פשוט מפחדת. עברו מעל 4 שנים מאז הפעם האחרונה שמישהו באמת אהב אותי, ולא השקר הזה שאני מספרת לעצמי כשאני נפגשת עם אופיר. ואני מפחדת שאני כל כך כמהה לרגשות האלה, שאני אשקר לעצמי שהם קיימים מהצד השני ואפתח אמיתיים מהצד שלי.

וזה פשוט מבלבל.

אני צריכה ללכת. אני נפגשת עם יעל (שם בדוי, חברה שכתבתי עליה פה בעבר), היא תלמד אותי היום על חגים פגאניים :) עוד מעט יש חג, ויש פסטיבל פגאני לכבודו.. קניתי כרטיס ואלך ללמוד דברים חדשים ולפגוש אנשים, ולהמשיך לחפש את הדרך שמתאימה לי :)

אפשר עצות בבקשה? אני מתחרפנת פה..

טוב, אז לא כתבתי הרבה זמן, זה התחיל מזה שהוויפיי בבית היה מקולקל, והמשיך מזה שטסתי לחודש ומשהו, וכשחזרתי הוויפיי בבית עדיין היה מקולקל..

טסתי לפני שהמבצע בעזה התחיל, חזרתי אחרי שחשבו שהוא נגמר, ובסוף הוא המשיך. אפילו הספקתי לראות כמה יירוטים ולהתעורר מאזעקה.

אין לי כוח ואין סיבה לפרט על הטיסה :)

בעניינים אחרים:

אופיר (שם בדוי, היה החבר הראשון שלי בגיל 15, חזרנו לקשר ושוכבים כבר כמה חודשים, מוזמנים לקרוא עליו בפוסטים קודמים) ואני עדיין שוכבים כשהוא חוזר מהצבא. אני שוקלת לחתוך את הסיפור. אני חושבת שאני כבר מרגישה מספיק בנוח עם סקס (מה שמזכיר לי שעדיין לא כתבתי פה על מה שהבטחתי שאכתוב, אבל עכשיו זה לא זמן מתאים. בקצרה - חוויות רעות מהעבר) ולא צריכה אותו בשביל זה. אני גם מרגישה שמיציתי אותו ואת כל העניין הזה של להיות ידידים עם הטבות. בא לי להרגיש את הדבר האמיתי, אבל אין אף אחד אמיתי באופק כרגע.

פעם אחרונה שראיתי אותו היה לפני כמה ימים והתעצבנתי עליו ולא שכבנו, ולא דברנו מאז. בינתיים אני לא מתכוונת ליזום שיחות איתו, נחכה שהוא ייזום ואז נעשה החלטות. באמת חושבת שאחתוך ממנו. רק תוהה אם אני רוצה שננתק קשר לגמריי או שמתחשק לי שנמשיך לדבר.

עבודה.. עזבתי את החומוס לפני שטסתי, וכשהייתי בחו"ל חשבתי והבנתי שממש לא מתאים לי לעבוד בחנות ספרים יד שניה שקצת עבדתי בה לפני הטיסה. בינתיים אפילו לא דברתי עם המנהל של החנות מאז שחזרתי, הוא עוד חייב לי כסף, אבל אין לי סבלנות/כוח/חשק להתמודד עם זה כרגע.

אז המצב כרגע הוא שיש לי חוב לביטוח לאומי על הזמן שעבר משהשתחררתי עד שהתחלתי לעבוד בחומוס, וגם משהפסקתי לעבוד בחומוס ועד עכשיו, והוא תופח. מסתבר שכל חודש שאני לא עובדת עולה לי 166 שקל שאין לי לשלם לביטוח לאומי. אני צריכה עבודה!!!!

ניסיתי חנויות ספרים, גם סטימצקי וגם צומת ספרים, בעיר שלי ובעיר השכנה. אף אחד לא צריך.

צריכה לחשוב על פתרון. גם למצוא עבודה חדשה שתתאים לי, וגם לסגור את החוב לביטוח לאומי, וגם לקחת את הכסף מהחנות ספרים יד שניה.

אני בכסאח עם ההורים שלי כבר כמה זמן.. לא ממש מדברת עם אמא כבר שבועיים. אני עצבנית הרבה. נקווה שאיכשהו זה יסתדר, כי אין לי סבלנות לזה, ואין לי כסף לצאת מהבית.

התחלתי לסדר את החדר. אני חושבת שהפעם האחרונה שעשיתי את זה היה בכיתה ז', והמקום נראה כמו אחרי מלחמה. אני מאוד סנטימנטלית ובגלל זה קשה לי לזרוק דברים, וכל דבר שאני רואה אני שומרת כי "אולי אצטרך את זה מתישהו". בינתיים זרקתי המון ניירת, בעיקר חוברות מסמינרים תנועתיים וטקסטים מפעולות כאלו ואחרות. אני לא בתנועה כבר כמעט שנה ואין לי צורך בהם. גם המון מחברות ישנות חצי-משומשות, תלשתי מהן את הדפים שכתבתי ושמתי במיחזור, ושומרת את המחברות שעדיין יש בהן דפים לכתיבה.

מחכה לי עוד תהליך ארוך, אבל אני ממש מתרגשת מהרגע שאסיים. אני רוצה לעצב מחדש את החדר וכל הזמן מדמיינת איך הוא ייראה :)

לגביי העניין שפיתחתי לי בפגאניזם וכישוף:

אני קוראת ספר על וויקה (דת כישוף מודרנית שמאמינה באל והאלה) שלקחתי מיעל (שם בדוי, חברה, כתבתי עליה פה קצת בעבר), וקוראת כל מיני דברים באינטרנט. יעל קצת מלמדת אותי עכשיו כל מיני דברים :)

אני עדיין לא מבינה מספיק ואין לי מספיק מידע כדי למצוא את הדרך שנכונה לי. צריכה למצוא דרך שתשתלב בטוב עם היהדות שלי, שחשובה לי. ואני יודעת כמה שזה יכול להשמע סותר, אבל איכשהו ככל שאני קוראת ולומדת יותר, אני מוצאת יותר ויותר דברים הגיוניים. יכול להיות שסופסוף מצאתי מסלול חיים שבאמת מתאים לי?

אני חושבת שכשאסיים לזרוק את כל הזבל שאני לא צריכה שיש לי בחדר ואעצב אותו מחדש, כשיהיה פה באמת מסודר, אולי זה יעזור לי לעשות סדר גם בחיים שלי. כי כרגע הם דיי בבלגאן, מסתבר. ואיכשהו, אני עדיין אופטימית למדיי. :)

אולי אצליח סוף סוף לצאת מתדמית הרוח שלי? להפסיק להיות צופה בלתי נראית בעולם ולקחת חלק?