המראה השבורה

לפעמים לעבור על כל מה שקבור פה באתר משאיר אותי ברגשות מעורבים.

בערב אחד אפשר לקרוא פה סיפורי חיים של אנשים, או יצירות אומנות רנדומליות.

אפשר לעבור בין מילים עצובות לשירים מלאי מחשבה או סיפורי אורגזמות יום יומיים. אנושיות.

אפשר לראות את היום שאנשים נשברו, נסדקו, ולמדו לאסוף את החלקים ולהרכיב מחדש, לצמוח ולאהוב.

אפשר לראות צלקות שרודפות אנשים במילים שהם מחתימים אל תוך הקירות שלהם, תסכולים חוזרים ונשנים שהם צריכים שינזלו להם החוצה מהראש לעוד לילה של שקט.

יצירי מחשבות רצים פה, עם סיפורים ומחשבות שמתרכזים במקום אחד, מוקפים בעשרות קברים של מי שהיו וכבר אינם עוד מי שהיו, חדרים ריקים מילדות שכבר נגמרה או שלב בחיים שנשאר מאחור, נעול תחת שכבות של קרח ומעלה אבק כמו ספר טוב שקראת ובשלב מסוים היית חייב לשחרר.

במסדרונות האלה, עשרות של דלתות וחדרים, כל אחד בעולמו שלנו, אבל חשוף ופתוח לכולם, והרגשות והמחשבים צפים להם בין החדרים ומרוחים על הקירות, שום דבר לא דומה אבל הכל מרגיש מזמין.

אני נאבד לפעמים בין המילים, לפעמים לשעות, לקרוא סיפורים וחוויות ותיעודים, עובר מרגע של שמחה ותקווה לרגעים של תסכול ומרירות, של ייאוש גמור ולנוסטלגיה לאנשים שכבר לא פה לספר. תמיד מוצא את עצמי עם מחשבות אחרי.

זהו עולם אחר, בין מסדרונות ישראבלוג, רגע שקפוא ומנותק מהמציאות ועדיין כל כך אמיתי בתוכנו.

לפחות עד שיקרוס שוב.