המראה השבורה

לרוב אני שקוע בשגרה, כזו שמעסיקה ומשחררת אותי בו זמנית.

כשאני חושב עליה, אני נזכר בתיאור של "העבודה משחררת" אבל מנסה להתנתק מהתמונה של מחנות השמדה ברקע אלא להתמקד בהבנה שהעבודה מעסיקה ומרכזת את כל משאביה בביצוע, מה שלא משאיר מקום למחשבות.

מחשבות מציקות בשבילו הן כמו עובש, גדלות בלחות החשוכה של המוח איפה ששוכנות כל המחשבות הטורדניות, הפגיעות, "מה אם" ו"איך יכולתי אחרת", כל הפקפוק והביקורת שמעכלים לאט לאט יותר מעגלים במוח שמתעסקים רק בחשיבה מתמדת על אופטימיזציה של דברים שכבר לא נשאר לתקן.

העבודה משחררת, בכך שהיא משאירה מעט מקום בראש למאבקים הפנימיים האלה, העשייה מנתקת מהמציאות הסובבת והזמן עוצר עד שהקיום שלך מתחיל ונגמר כולו בנקודה קטנה שהיא ה"עכשיו", היא משחררת אותך מעצמך והחשיבה על עצמך אלא מקנה את המחשבה שלך למשהו אחר, שיכול להפיק תועלת, תועלת שאתה לא יכול להפיק מעצמך.

לאט לאט, יש מי שמוצאים את עצמם כחלק מ"כת" של עיסוקים, תמיד ממהרים ורצים מדבר אחד לאחר, בתחושה כאילו והם בורחים מאיזה צל אפל שרודף אותם בכל צעד שייקחו, הם טוחנים שעות ובעיות וטלפונים והם חיים לרגע שיהיה משהו לעשות, מטפסים על הקירות או שוקעים במעמקים של המחשבות המצטברות שלהם, בשעות השקטות שבין ימי החול, בדקות דוממות על הכרית במיטה כשכבר אי אפשר לחשוב מה חשוב לעשות מחר.

הצורך שובר, ומתלה, ומושך ודוחף עוד ועוד, ואיך תסביר לאדם האחר, שזה לא סמים, או סקס או אלכוהול, אלא עבודה, שמביאה לך את ה"היי" שאתה צריך כדי לשרוף עוד שבוע בדרך לשום מקום? יש מי ששורפים קלוריות על הליכון ללא הפסקה, ויש מי ששורפים לוחות שנה בדרך לשקט נפשי כלשהו, תחת מחמאות וכבוד על המאמץ שהם נתנו והנשמה שלאט לאט נסחטת מאחורי הקלעים.

העבודה משחררת, והיא גם כולאת, בכלוב זכוכית שרק אתה יכול לראות, ולא אחרים, לא לראות ולא לשמוע.

אז תחזור בבקשה לשבת,

העבודה משחררת.