מעולם לא חשבתי שגם לי זה יקרה, ולמרות כל ההתנגדויות שלי לעניין הזה- זה דווקא גבר.
אפילו טסתי לחו"ל לזמן מה, בתקווה שזה יעבור לי. אך כאשר חזרתי לארץ, זה חזר אליי. ובגדול. ובמיוחד כאשר חזרתי לעבודה:
אני זוכרת את התקופה שהייתי מציקה לה, אך רק בצחוק. לא חשבתי אי- פעם על משהו שיכול היה להיות מעבר לכך.
הצקתי לה כפי שהייתי מציקה וצוחקת עם כולם.
היא הייתה משתגעת. וככל שהיא השתגעה והתעצבנה- כך המשכתי.
היא לא אמרה לי להפסיק. היא לא אמרה לי שזה מציק. היא הלכה עם זה, ומצד שני זה לא ממש הפתיע אותי כי באיזשהו שלב התחלתי
לחשוד.
אני זוכרת את אותו היום שעבדנו עד מאוחר, בו היא ממש ״סבלה״ ממני, וכשלאחריה חיכינו במשרד עד שיגידו לנו שאנחנו יכולות ללכת להסעה הביתה, היא ניסתה לשכנע אותי שאגיד לה מה הקוד בטלפון שלי על-מנת שהיא תוסיף אותי בפייסבוק. לא הסכמתי לתת לה והיא פשוט לא הניחה לי. עד שעלינו לכיוון הרכבים ואז פתחתי את הטלפון מבלי שהיא תראה מה הקוד, ואז היא הוסיפה אותי. ונרגעה.
ולא אשכח לעולם את אותו היום המכריע, שמאז מה שקרה בו- הדברים לעולם לא יחזרו להיות כשהיו, ובטח לא אני:
זה היה בסביבות 14:20. הייתי בהפסקה קלה.
היא ישבה במשרד עם עוד מישהי, והן רצו שאצלם אותן. ואז היא קראה לי כדי שאשב על ידה ונצטלם שלושתינו, והחשד השלי התחיל לעלות במעט, לאחר שהיא הסיטה את גופה כלפיי. איכשהו ידעתי באותו הרגע.
לפני ששאר הצוות ואני עלינו לדלפקים, היא ביקשה ממני שאבוא להציק לה בדלפקים שהיא אמורה לעשות לאחר שאסיים את עבודתי.
בסיום יום עבודתי, קיבלתי הודעה בטלפון שאבוא להציק לה בסוף הטיסה. הבנתי שזו היא למרות שלא היה לי המספר שלה. תהיתי לעצמי מהיכן השיגה את המספר שלי (״אולי מזו שישבה לידה קודם לכן במשרד?..״).
כאשר שאלתי אותה, היא מסרה לי שמהשב״כ, בצחוק כמובן...
הגעתי אליה לדלפקים, כשכרגיל, הדלפקים לא היו כל כך ריקים, כך שלא יכולתי לגשת ולהפריע, מה גם שנציג החברה היה שם.
היא רצתה שאשאר, אך כבר מיהרתי לרכבת..
ומאז שהלכתי, כשלוש שעות רק התכתבנו בוואטסאפ:
המון פלירטוטים, הרבה דברים שאני אומרת בצורת הדיבור שלי שבשיגרה. התפלאתי שהיא שיתפה פעולה עם זה. והחשד שלי רק המשיך לגבור...
״היא בדוק כזאת״, חשבתי לעצמי.
למחרת התחלתי לעבוד בארבע אחר הצהריים לערך, משמרת ערב. גם אותו כל היום רק התכתבנו.
חזרתי הביתה בערך בשתיים לפנות בוקר, ועדיין התכתבנו. ולבסוף מה שחשדתי הפך לאמת:
אני זוכרת את אותו הרגע שכמעט נרדמתי. פשוט שכבתי במיטה, עם הטלפון, בעודינו מתכתבות. משפט אחד שהיא אמרה- היה הסוף לחשד:
-״אז את רוצה ללמד אותי הכל ולישון כפיות... ואולי שאתן לך גם ביס קטן.. שכחתי משהו?״
-״מה..?״, הייתי מופתעת.
-״ביס קטן״, חזרה על מה שאמרה.
קראתי בשמה לאות תדהמה.
החזירה לי בכך שקראה גם בשמי.
-״את רוצה לספר לי משהו?״, שאלתי.
-״אני חושבת שאמרנו כבר הכל״, ענתה.
-״מה זאת אומרת?״
-״אין צורך בהגדרות. אין צורך בהסברים. את מרגישה בטוחה איתי?״, שאלה.
-״מה?...״, משום מה הייתי מבולבלת.
-״את באמת רוצה לשמוע את זה ממני?״
-״כן.״, עניתי.
-״את מוצאת חן בעיני. מאוד. ורציתי לדעת אם יש סיכוי....״
לא הייתה תגובה מצידי במשך כמה רגעים. לא יכולתי לעכל את זה שזה קורה לי וחוזר על עצמו.
היא קראה בשמי.
שוב לא עניתי.
-״זה לא הזמן להתעלם! חשפתי בפנייך עכשיו, ואולי עשיתי פדיחה, אבל לא נורא, אני אתגבר...״, אמרה לי.
כל מה שעבר לי בראש באותו הרגע היה שאני פשוט צריכה להיזהר בדיבור שלי ולא לחייך לכל אחד.
היא שאלה אם היא יכולה להתקשר, והיה כבר מאוד מאוחר, בערך 3 בלילה, כשבעוד שלוש שעות הייתי צריכה לקום כדי לטייל עם אמא ואבא.
היא התקשרה וחזרה על השאלה. ביקשה שאענה תוך כדי שהתנצלה על השעה.
-״זה בסדר..״, אמרתי.
מאוד רציתי לומר ׳כן׳ ומאוד רציתי לומר ׳לא׳.
-״אז מה את אומרת?״, התחננה למענה.
-״כן..״, עניתי, בהססנות מוחלטת ובלי להאמין שהסכמתי.
-״כן??״, הופתעה.
חזרתי על תשובתי.
-״יאא עכשיו אוכל לישון טוב!״.
מצד אחד שמחתי. ואפילו מאוד. דווקא רציתי לנסות ולתת לזה סיכוי. לתת לי סיכוי להיות מאושרת ולו פעם אחת בחיי. שפעם אחת אחשוב רק על עצמי ומה זה יעשה לי, לטוב ולרע.
סיימנו לדבר והלכתי לישון.
לא נרדמתי בכלל. כל המחשבות רצו לי בראש. כל השיחות שלנו, בעיקר זו בטלפון באמצע הלילה....
בבוקר גררתי את עצמי מהמיטה. ניסיתי להסתיר את ההבעה המופתעת שהייתה לי מאמא ואבא.
בדרך לירושלים, לשם נסענו לטייל, ניסיתי להירדם מעט באוטובוס עם המוזיקה.
ממש הצלחתי.
לא הפסקתי ולא הצלחתי להתעלם מאמש.
בסביבות תשע ומשהו בבוקר קיבלתי ממנה הודעה:
-״בוקר טוב :)״
-״בוקר אור״, עניתי.
-״איך ישנת?״
-״לא ישנתי... ניסיתי להבין אם הכל היה מציאות או חלום...״, השבתי.
-״כן הא? גם אני לא ישנתי...״
וכך המשכנו להתכתב לאורך כל הטיול, ואמא ואבא כבר החלו להתעצבן שאני מתכתבת כל הזמן ומתעסקת בטלפון ולא בטיול עצמו.
על הבוקר היה חם. הייתי עם משקפי השמש החדשים שלי, וכשאמרתי לה שאני איתם היא ביקשה שאצלם את עצמי איתם ושאשלח לה וכך עשיתי..
במהלך הטיול הגענו להר הבית. לראשונה בחיי ראיתי ועמדתי היכן שעמד בית המקדש.
כאשר נכנסתי למתחם, הרגשתי כאילו הגעתי לגן עדן של מישהו אחר..
אמרתי לה שהבטרייה שלי עומדת להיגמר ולא הבאתי איתי מטען, ככה שכשאחזור הביתה נמשיך לדבר.
באוטובוס חזרה הביתה גם לא הצלחתי להירדם.
גם לא הצלחתי לישון שנת- צהריים בבית.
כל המחשבות, כל התהיות, כל ההיסוסים רצו לי בראש.
קבענו להיפגש בערב. המתח הורגש בגופי עד קצות האצבעות בכפות הידיים. כאב לי...
היא אספה אותי לפאב ברוטשילד בתל אביב.
הייתי מתוחה כי לא ידעתי למה הסכמתי ולמה אני נכנסת.
הזמנתי בירה די חזקה בשם ״קסטיל רוז׳״, הלא היא בטעם דובדבן ובעלת שמונה אחוזי אלכוהול.
הרגשתי מאוד מוזר והייתי מאוד מובכת:
״אני? עם בחורה?״, חשבתי לעצמי, ״מה אמא ואבא יגידו? ואחותי? וכל המשפחה? ואמא במיוחד.... איך אני יכולה לעשות לה את זה? זה לא בסדר..!״
ישבנו על הבר, והיא סיפרה לי איך זה התחיל אצלה, מתי היא שמה לב. היא דיברה המון שזה היה מצויין בשבילי. אני זוכרת איך שיחקתי עם בקבוק הבירה כל הזמן, ממבוכה.
לא סיפרתי לה כלום מהצד שלי. לא יכולתי. רק על ההיא מניו- יורק. וזהו.
כשיצאנו מהפאב והתחלנו להתקדם לכיוון האוטו, היא שמה את ידה סביבי, ולקחה את ידי ושמה סביבה.
היא אמרה לי שהיא רוצה לנשק אותי.
-״אז מה הבעיה?״, שאלתי. בטח בהשפעת הבירה..
היא הופתעה מאוד.
-״את רוצה שם?״, שאלה והצביעה על איזור מעט חשוך, אך צמוד לבניין מגורים גבוה.
-״טוב..״, עניתי.
היא הצמידה אותי לקיר. הביטה בעיניי. ליטפה את שיערי.
היא התקרבה לאט לאט, כל כך צמודה אליי שיכולתי לשמוע ולהרגיש את נשימותיה.
ואז היא נישקה אותי..
נשיקה רכה ונעימה שלא היתה לי מעולם כמותה.
היה שם משהו אחר. משהו טוב ובטוח, שלא הרגשתי עם אף אחד אחר. ובטח לא עם ההיא מניו- יורק.
-״זה בהסכמה, נכון?״, היא שאלה אותי. אולי היא חששה שלא הייתי בשליטה מהבירה, או שאולי פחדה שאתלונן עליה אם זה לא היה בהסכמתי.
-״כן״, עניתי והרגעתי אותה.
ובדיוק אישה אחת עברה על ידינו לכיוון אותו הבניין שם, כנראה, היא מתגוררת, מה שגרם לי להפסיק לנשק אותה לרגע..
-"אז מה אם היא עברה פה... אל תדאגי...", אמרה לי והמשכנו להתנשק.
חזרנו לאוטו והתחלנו להתקדם חזרה לכיוון הבית שלי.
היא עצרה רחוב ליד הרחוב שלי. היה בערך שתיים ורבע בלילה.
התנשקנו המון. שפתיה היו דקות ונעימות.
בשלב כלשהו היא רצתה שאשב עליה:
-״בואי, אשב במקומך ואת תשבי עליי.״
-״אממ..״, היססתי.
-״זה בסדר, אל תדאגי.״
אז התיישבתי עליה. היה ממש חם שם.
המבט בעיניה.. מבט שלא אשכח לעולם...
מבט שאמר הכל. מבט שאמר כמה היא רוצה אותי.
נתתי לה נשיכה קטנה בצוואר והיא עוד רגע...
ככה היינו כשעה- שעה וחצי באוטו.
הייתי בהחלט מופתעת, בעיקר מעצמי, על האומץ שהיה לי...
למחרת, יום חמישי, המשכנו להתכתב כל היום. המכבייה החלה.
יום לאחר מכן, יום שישי זה היה, סבתי באה אלינו לארוחת שבת.
התכתבתי איתה מדי פעם בזמן הארוחה כדי שלא יכעסו עליי שאני מתעסקת בטלפון בזמן האוכל, ולפתע באיזשהו שלב סבתי תפסה אותי והתחלנו, סבתי ואני, לצחוק.
-״למה אתן צוחקות?״, שאל אותנו אבי.
-״זה בינינו..״, ענתה לו סבתי, והמשכנו לצחוק והמשכתי גם להתכתב.
נפגשנו בערב שוב, והצפייה וההתרגשות לקראתה שוב גרמה לי לכאב הבלתי מוסבר בקצות האצבעות. הפעם הלכנו לאיזושהי יוגורטייה שברוטשילד גם כן. היה טעים ונחמד..
ושוב עצרנו רחוב ליד הבית והתנשקנו ברכב, אך נאלצנו להפסיק לאחר כשעתיים מכיוון ששתינו היינו צריכות לקום מוקדם לעבודה.
ביום שני בשבוע לאחר מכן, עבדנו יחד עד מאוחר, ולפתע התברר שהוסיפו גם מירוץ לילי ברחבי העיר, אשר בעיקבותיו הסתבר כי לא היו איסופים או פיזורים אל העיר וממנה, כך שלא ידעתי מה לעשות משום שלא היה לי איך לחזור הביתה..
היא הציעה לי בטוב ליבה להעביר את הלילה אצלה, ולאחר התלבטויות בלתי פוסקות נעניתי להצעה.
-״מה אני עושה?..״ תהיתי לעצמי.
התחלנו להתארגן לשינה, ונורא התביישתי מהסיטואציה. בקושי הסכמתי להיכנס למקלחת וללבוש את בגדי השינה שהיא הציעה לי..
שתינו מעט בירה אז השתחררתי קצת. לפעמים נדמה כי זה מה שאני צריכה על מנת שאהיה קלה יותר, גם בחיים...
פגשתי את אחת מאחיותיה וגם את אימה:
-״מי זאת?״, שאלה אותה אימה.
-״חברה מהעבודה. היא באה לישון אצלי״, ענתה לה.
-״למה?״, שאלה אימה.
-״יש להם מירוץ לילה בעיר, וסגרו את העיר, אז אין לה איך לחזור..״, הסבירה לה.
הרגשתי ממש לא קשורה, מאוד לחוצה. קיוותי שעשיתי את הדבר הנכון למרות שידעתי שלא. באיזשהו מקום כעסתי על עצמי שבכלל התחלתי עם זה.
אני פשוט לא לומדת מטעויות.
היא החליפה את אימה בשמירה על אחיינה עד שאחותה תחזור.
הוא בכה הרבה, כך שהיא הרימה אותו בניסיון להרגיעו.
-״מתאים לה..״, חשבתי לעצמי.
לאחר כשעה- שעה וחצי אחותה חזרה. היה כבר מאוחר, מעט אחרי אחת בלילה.
אחותה הביטה בי במעין מבט, כזה שחושד שאני מעבר לסתם חברה.
-״שיט.״, אמרתי לעצמי, ״אני ממש לא צריכה שאנשים יסתכלו עליי ככה...״
והלכנו לישון.
נשכבתי קרוב לקצה המיטה, אך עדיין היה לי מקום ונוח.
היא לא הסכימה איתי וביקשה שאתקרב. משלא עשיתי זאת- היא משכה אותי אליה וחיבקה אותי עד שנרדמנו.
בבוקר התעוררתי ממשיכה. הבנתי שהיא מקרבת אותי אליה כי התקרבתי במהלך הלילה לקצה המיטה שוב..
אבל זה לא הפריע לי.
לא נירדמתי אחרי זה וגם זה לא הפריע לי. לדעתי היה בערך שש וחצי בבוקר.
היא הסתובבה על הצד, כשפניה לכיוון הקיר. היא לקחה את ידי ושמה אותה עליה כדי שאחבק אותה.
אבל משום מה אחזתי בכתף שלה בחוזקה. היא הסתובבה אליי והתחלנו להתנשק. היא קמה ונשכבה מעליי.
-״אבוי לי.. מה אני עושה..״, חשבתי לעצמי.
הזזתי אותה בעדינות ממני, כרמז שזה עדיין מוקדם בשבילי (במחשבה אם זה אי פעם יקרה בכלל), והיא אכן הבינה וירדה ממני.
השעון המעורר צלצל. השעה הייתה שבע וחצי או שמונה בבוקר, וכמה דקות אחרי זה כבר נאלצנו לקום.
החלפתי חזרה לבגדי העבודה, והיא לקחה אותי לתחנת הרכבת ״פאתי- מודיעין״.
עליתי על הרכבת של תשע ותשע דקות, וירדתי בתחנת הרכבת ״תל- אביב השלום״, ומשם עם האוטובוס כרגיל הביתה.
חשבתי שאולי אצליח לנמנם עוד קצת לפני תחילת המשמרת בארבע בצהריים, אך לא הצלחתי.
הגעתי לעבודה והיא כבר הייתה שם.
התחלתי לעבוד, ולאחר כשעה התחיל להיות מעט רועש במשרד.
-״אני צריכה לשירותים״, אמרתי לה כרמז, והיא באה איתי.
חמקנו כדי להתנשק עד לשירותים שליד החניון, ונשארנו שם כחצי שעה, עד שבאמת כבר היינו חייבות ללכת לחזור לעבודה..
כאשר נכנסנו למשרד ככל הנראה הייתי אדומה ממבוכה, ומישהי ראתה אותי ושאלה: ״למה את אדומה?״ ולקחה אותה החוצה. נלחצתי מיד, משום שהיא יודעת שהיא כזאת, והמחשבה שהיא עלולה לגלות עליי רק גורמת לי לסגת מזה לחלוטין....
הימים עברו להם, ובמהלך כמה משמרות היינו הולכות לשירותים, בכל מיני מקומות, רק כדי להתנשק קצת ולהרגיש אחת את השנייה..
למען האמת, פחדתי מאוד. פחדתי שיתפסו אותנו, שיתפסו אותי ואז כל המשרד יידע עליי, ומאחר שהסיכון היה גבוה מאוד, התכתבנו יותר.
הרבה דברים שהיא כתבה לי לא יכולתי לקבל, משום שזה היה נראה לי נועז מדי. בשבילי לפחות:
-״אני מסתכלת לך בעיניים... מנשקת אותך בלחי.. בשפתיים... מתקדמת לצוואר ואת זזה לאט לאט..
אני מעלייך. יד אחת מתחת לחולצה שלך, והיד השנייה עוברת על הרגל שלך בליטוף עדין שגורם לך לרצות עוד.
אני מסתכלת עלייך. את מחרפנת אותי במבט שלך..... מנשקת אותך נשיקות קטנות קטנות.. לוחשת לך באוזן כמה את סקסית...״
לא ידעתי איך לעכל את זה. לא ידעתי כיצד להגיב לזה. ״זה לא בסדר....״, חשבתי לעצמי. רק צחקקתי קלות והמשכנו להתכתב.
יום אחד קצת כעסתי עליה, ולא סיפרתי לה למה, כדי לא לפגוע בה, אבל זה גרם לי להיות קרה אליה.
-״אני מתגעגעת אלייך..״, אמרה לי.
-״ממש..״, עניתי בציניות. ציניות שהיא לא הכירה, שישנה רק בביתי. ציניות הגורמת לצחוק.
-״את רצינית?״, שאלה.
-״כן״, המשכתי. קיוויתי שהיא תבין שאני צוחקת..
-״את באמת חושבת שאני לא מתגעגעת?״
-״לא..״
-״אני עדיין כאן, לא? אני מבינה את מה שאת עוברת. ואני סבלנית. חשוב לי שתפנימי שאם תרצי אני לצידך לאורך כל הדרך. גם ברגעים הקשים.
הרגשתי לא נעים, אני מודה. חשבתי שעשיתי משהו. אבל אני חושבת שאת באמת לא רגילה כמו שאת אומרת, ואני צריכה לתת לך את הזמן שלך.״
-״אבל מאמי.. אמרתי לך שלא עשית דבר״, עניתי, למרות שהעניין הציק לי מאוד.
-״את כל כך יקרה לי. ככה מלא. עד הירח והשמש וכל הכוכבים. אני שלך.״
-״אני יודעת שאת שם בשבילי, כשם שאני תמיד שם בשבילך. ואני באמת רוצה להיות איתך.״, ואז כבר לא יכולתי. הוצאתי: ״אבל.... אני לא יכולה לקבל את זה שיש בי צד כזה.. זה הכי קשה לי. לאט לאט, ואני באמת מנסה״, הודיתי. ואולי מלכתחילה הייתי צריכה להזהיר אותה שיום אחד אהיה חייבת להיפרד ממנה, מחוסר ברירה.
ולאחר כשלוש דקות ענתה לי בהודעה ארוכה:
-״כי את חושבת שזה דבר שאסור. שזה לא בנורמה (מי קובע מה נורמלי ומה לא?), שאין מצב בעולם שתסתכלי על בנות. שאת לא באמת כזאת. זה שלב שחולף... אני זוכרת שלקח לי זמן. המון זמן. ובגיל עשרים הכרתי מישהי. הייתי איתה חודש. ידעתי שאני נמשכת לבנות. זה בער בי. אני זוכרת שהייתי איתה והרגשתי מבפנים שאני במקום שנוח לי, שמוכר וטוב לי. כשהיא נפרדה ממני לקחתי את זה קשה (יחסית לזמנו) ואז התחיל איתי בחור חתיך, שחקן כדורגל משהו, ונפגשתי איתו. אמרתי לעצמי- ׳יאללה נו. נוכיח לעצמי שאולי אפשר אחרת׳. ישבתי והסתכלתי עליו. לא נמשכתי לכלום אצלו. העפתי אותו וחזרתי הביתה. אני זוכרת שעמדתי מול המראה ופשוט הסתכלתי על עצמי. התחלתי לבכות ואמרתי לעצמי שאני כזאת. וחזרתי על זה ואני רק בוכה!
זה הרגע שהבנתי שהלב שלי נמצא במקום אחד. במקום שידעתי מגיל אפס אבל לא העזתי לחשוב עליו.
אני לא באה להגיד עלייך. אני גם לא טיפוס של הגדרות. אני רק משתפת אותך בתהליך שלי ושל הקבלה שלי עם עצמי. ואני מאוד מאוד קשה. קשה לי עם המון. לא רק עם הנטייה שלי, יש בי גם המון המון המון רבדים שלא גלויים לעין ומלחמות אינסופיות. מה שה׳קדיחה׳ שלי באה להגיד זה שזה בסדר לנסות. ללכת עם הלב והרגש, ולנסות לראות עד כמה את שייכת למקום הזה. עד כמה נוח לך בעור של עצמך. אל תחשבי על הסביבה או המשפחה, או אחרים, כי את אפילו לא שם.
תנסי וקחי את הדברים לאט לאט. יש לך אותי לאורך כל התהליך הזה, ואני פה. עם אוזן קשבת וחיוך רחב שמקבל אותך.״
הערכתי אותה מאוד על כל מה שכתבה לי. אמנם לקח לי זמן רב עד שהחלטתי כיצד להגיב. פשוט בהיתי בהודעה וקראתי אותה שוב ושוב כמה דקות, ולבסוף כתבתי:
-״אני מודה לך על השיתוף. ולא קדחת לי בכלל, נהפוך הוא. אמרתי שאני מנסה והתכוונתי לזה מכל הלב. את חשובה לי מאוד, שלא תיטעי. ואני לא חושבת שיש בך משהו רע.״
-״יש בי הרבה דברים רעים.. זה לא בהכרח רוע.״ ענתה לי.
זה לא מה שהתכוונתי לומר.
-״טוב..״ עניתי.
-״אבל יש בי צדדים חשוכים.״
-״למה ככה?.. אל תגידי דברים כאלה על עצמך....״, ניסיתי לעודדה.
-״אבל זה קיים בי״, התעקשה.
-״אולי אני לא מכירה אותך מספיק, אבל ממה שיצא לי להכיר את פשוט משהו אחר. שזה מצויין בשבילי. מעולם לא דיברתי בכנות שכזו. על אף אחד, ובטח שלא על עצמי.. אם תשאלי אנשים מה הם חושבים עליי הם אולי יגידו שאני חמודה, שקטה ומצחיקה.. אבל האמת היא שאף אחד לא מכיר אותי.. אף אחד לא יודע עליי שום דבר..״, סיפרתי.
-״זה מצד אחד טוב שאף אחד לא יודע עלייך שום דבר. אותי רק שניים-שלושה אנשים באמת מכירים, וזו אחותי, ידיד ועוד חברה. וזהו. מעבר להם אף אחד לא באמת יודע מי אני. אני לא חושפת הכל אף פעם. לא מתחברת יותר מדי לאף אחד, לא מדברת יותר מדי. בגלל זה חושבים שאני סנובית. לא איכפת לי מהאחרים.״
וכשקראתי את שכתבה, זה הזכיר לי אותי. שגם עליי חושבים שאני סנובית. למרות שכן איכפת לי מאחרים, ולרוב אף יותר מעצמי.
חשבתי על הכל. כמו תמיד. אמרתי לעצמי שאנסה, ומקסימום אסגור גם את הפינה הזו אחת ולתמיד.
ובאמת, ככל שהייתי איתה- כך איבדתי את תחושת הזמן. את היכולת לחשוב.
זה עשה לי טוב. היא עשתה לי טוב.
כל לילה לפני שהלכנו לישון, היא הייתה מתקשרת ומאחלת לי לילה טוב.
-״תשמרי לי מקום אצלך במיטה לידך ובחלום.״, אמרה לי.
וכהרגלי, בציניות הזאת שלי, שהייתי בטוחה שהיא כבר הבינה, אמרתי-
״ואם לא?״
-״לא?״ שאלה.
-״היפותטית.. יואו..״
-״היפותטית שבאה ממקום מסויים..״
-״מה?..״ לא חשבתי שהיא רצינית. בסך הכל צחקתי..
-״שאלה- היום. כשהתנשקנו. איך הרגיש לך?״, היא שאלה אותי.
-״מה הקשר?״
-״אני שואלת...״
-״רק אמרתי.. אני צריכה לסתום.. עזבי..״, לקחתי את זה קשה בשבילה.
-״אל תסתמי..״ ושוב קראה בשמי.
-״די נו..״, עניתי אחרי דקה של מחשבות.
-״אם תחליטי שאת רוצה שנישאר חברות אני אקבל.. אתאכזב, אבל אני לא רוצה שבכוח תנסי להיות איתי. זה אמור להרגיש לך נכון. לא בא לי שתוותרי כל כך מהר כי קצת קשה בהתחלה...״
ובמקום לסגור את הנושא בלומר לה שאני רוצה שנישאר חברות, שאלתי אותה בהתפעלות:
-״מהיכן זה בא פתאום?״
-״אני לא יודעת.. אני מרגישה שאת לוקחת צעד אחורה.״, אמרה לי.
משלא עניתי לה, היא כתבה לי לאחר חמש דקות:
-״מאמי... אוף לא אמרתי כלום... מצטערת אם אני משגעת אותך... לילה טוב, יפה..״
משום מה נפגעתי. מה נהיה ממילה אחת ששאלתי, ובצחוק. לאחר מספר דקות של מחשבות ותהייה, לבסוף כתבתי לה:
-״טוב, עזבי... אני לא יכולה לחשוב כרגע. נדבר..״ והנחתי את הטלפון על השידה שליד המיטה שלי.
-״אוקיי, דברי איתי כשתדברי איתי... לילה טוב..״ ענתה לי.
למחרת אותו היום, בקושי דיברתי איתה.. כעסתי על עצמי משום מה...
ראיתי אותה כאשר הלכתי עם חברה אחרת לאכול. היא חיבקה אותי והרגישה שחיבקתי אותה בקרירות.
-״הכל בסדר?״, שאלה אותי.
-״כן...״, עניתי.
-״בטוח?״
-״כן, הכל בסדר..״, עניתי.
מאוחר יותר בערב, ישבנו על המדרגות שליד הביטחון והמעליות. היא רצתה לדעת מה אני עוברת. הסברתי לה שעדיין קשה לי לקבל את זה שיש בי צד כזה, והיא אמרה לי שהיא רוצה שלא אוותר.
-״אני באמת מנסה. אבל את צריכה להבין שזה חדש לי, ואני אדם שקשה לו לבטוח ולהיפתח..״, אמרתי.
-״אני מבינה.. תדעי שמישהי רצתה שאפגש איתה, אבל סירבתי כי אני רוצה להיות איתך..״, אמרה.
שאלתי את עצמי מדוע אמרה לי זאת, ומשום שלא רציתי להמשיך, מצד אחד, אמרתי, ״אז תהיי איתה...״ כדי לא לפגוע בה. זה הרי היה חייב להסתיים מתישהו.
-״אני לא רוצה להיות איתה..״, אמרה לי, ״אני רוצה להיות איתך כי אני באמת חושבת שאת שווה את זה..״.
מאוחר יותר, לאחר שהדברים התבהרו מעט, התכתבנו כאילו לא קרה דבר:
-״יואו חם לי...״
-״חם לך??״, שאלתי כרמיזה שלא הובנה..
-״כן.. ואני עם גופייה, תחתונים ומזגן, וחם!״
-״הופה! אולי גם אני אישן ככה הלילה...״ ניסיתי לרמוז שוב.
-״הכי נעים ונוח״, אמרה.
-״לי נהיה חם מהצ׳ילי החריף...״, אכלתי פיצה תוך כדי..
-״תשתי״, אמרה לי.
-״ברור.... איך היתה המקלחת?״, שאלתי.
-״כיפית״, ענתה.
-״בלעדיי? חח סתם..״
-״היה יכול להיות...״
-״מה יכול היה להיות...?״, שאלתי מסקרנות.
-״כיף. מקלחת רטובה (ועכשיו את מאדימה ונחנקת מהפיצה...) ׳מה היא אמרה!...׳״, והוסיפה גם סמיילים המומים.... והמשיכה- ״יואו איזו פדיחה...! במקלחת יש מים.״
נקרעתי מצחוק. לא הפסקתי לצחוק כמה דקות טובות:
-״הרגת אותי!!!״, עניתי.
-״לא נראה לי שאת תמימה כל כך.. קלטתי אותך...״
-״אני לא מצליחה לאכול!!״
-״מצחיק הא?״
-״אחראית המשמרת שאלה אותי אם אני בסדר וביקשה שאשלוט בעצמי...״
היא צחקה ואמרה ״שמנה.. שתסתום.״
-״אין לך מושג מה עשית לי עכשיו...״, אמרתי.
-״מה עשיתי? כי האדמת בדוק.. המילים ׳מקלחת׳ ו׳רטוב׳ ביחד גרמו לך להסמיק. אפילו שצחקתי וזו הייתה בדיחה...״
-״לא צחקת, וזה בסדר..״, אמרתי.
-״ברור שכן. אני בשלב הבדיחות.״
-״זה היה נחמד..״, הסכמתי.
-״קיווית שזו לא רק בדיחה? אולי בהמשך אה....״
כמה ימים לאחר מכן, שבכל אחד מהימים שחלפו היינו מתכתבות ומתגנבות, נסענו לחוף הים שבראשון לציון.
אני זוכרת איך התביישתי להוריד את הגופייה ואת המכנס הכחול הקצר ולהישאר רק עם בגד הים. בסופו של דבר, כשכבר נהיה מאוד חם, הורדתי רק את הגופייה.
אני זוכרת איך הייתי שקטה, מאותן הפעמים ששנאתי את עצמי כשאני שותקת ככה מרוב מבוכה..
היא המשיכה לספר לי ולנסות לדובב אותי.
היא ניסתה לשכנע אותי שאכנס איתה קצת למים, ואכן נכנסתי, אבל רק בשבילה.
כל המכנס שלי נרטב..
היה רגע מסויים שהיא ישבה בתוך המים. אני עמדתי לידה והיא שאלה אותי אם אני עם המכנס רק בגללה. עניתי שכן, מתוך מבוכה, שוב.
-״זה הדבר הכי פוגע שאמרו לי..״, אמרה.
-״אני לא ככה רק איתך.. מצטערת אם פגעתי..״, עניתי, ויצאתי חזרה אל החוף.
אחר כך נסענו לרמלה כדי לאסוף את אחותה מהעבודה, ואז נסענו לביתה. היא הייתה צריכה להתארגן ללימודים.
עלינו לרכבת לתל אביב מתחנת ״לוד״. לראשונה הייתי שם.
ירדנו שתינו בתחנת ״השלום״, משם כיוונתי אותה כיצד להגיע להיכן שהיא אמורה ללמוד, ואני עליתי על האוטובוס הרגיל משם הביתה..
בבית גיליתי איך השתזפתי בים.. הייתי אדומה כולי, וסימני בגד הים מאוד בלטו.
חצי מפניי היו יותר אדומות מהחצי השני שלהן כי רק צד אחד שלהן היה מופנה אל השמש.
כשלושה ימים לאחר מכן, שוב הקדמתי בשבילה למשמרת (לארבע בצהריים).
ישבנו בקומה השנייה, שבה ישנם פחות אנשים שעוברים, אך עדיין נזהרנו.
היא נגעה בי, ברגל שלי, במעט חוזקה. אהבתי את זה והיא ידעה את זה.
בערב המשכנו להתכתב כרגיל:
-״יש תמונה- שתיים שלך שאני ממש אוהבת. בפייסבוק.״, אמרה לי, ״האחת היא שאת עם כמה בנות מהצבא ואת עם תיק גב, עם משקפי שמש. יצאת בה הורסת. והתמונה השנייה, עם התות.... יצא לך מבט מה זה סקסי... להדביק לך אחת... תחזירי אותה לפרופיל..״
צחקתי.
-״אני אוהבת שאת אומרת לי את זה.״
-״שאת ממש סקסית בעיניי?״
-״חחח לא.. כאילו.. להדביק לי אחת..״
-״ומה עוד את אוהבת?״, שאלה.
-״הרבה דברים...״, עניתי.
-״מה?״
-״מממ...״, היססתי.
-״תנשמי עמוק ותגידי...״
משלא עניתי לה כדקה כי הייתי עסוקה לרגע קל בעבודה, היא אמרה:
-״את אחד משני הדברים:
1. חושבת מה בא לך לחשוף בפניי.
2. עסוקה בעבודה.
3. מחייכת לעצמך בגלל מה שאני כותבת.״
-״גם וגם וגם.״, עניתי.
-״אז... זה השלב שאת חושפת לפחות קלף אחד.״
-״אותך.״, עניתי.
-״את מתקדמת...״, אמרה לי, ״מה עוד?״
-״מה עוד...״
-״מסקרנת נו..״, אמרה, ״תראי, בא לי להיות לידך עכשיו... להצמיד אותך אליי ולנשק אותך.״
-״גם לי..״ וצחקקתי ממבוכה.
-״זה לא היה מצחיק״, היא לא הבינה מדוע צחקתי.
-״זה לא היה צחוק של מצחיק..״, עניתי.
-״סדנת בגרות בדרך אלייך. של מבוכה.״ אמרה.
-״סדנת בגרות..?״, הופתעתי מצירוף המילים.. אפילו נפגעתי מעט אם היא באמת התכוונה לכך שאיני בוגרת.
-״כן. לא לצחוק ולא להיות מובכת.״
-״אני לא בוגרת?״, שאלתי. חשתי עלבון מסויים, כאילו שאין זה בסדר שאני ביישנית.
-״את בוגרת. אבל אני מביכה אותך.״
-״מעניין למה..״, הסכמתי.
-״למה? לפחות את מובכת בקטע טוב?״, שאלה.
-״אממ..״, אמרתי.
-״׳אממ׳?״, חזרה אחריי. ״אני אוכל אותך! זה גם עושה לי את זה שאת ביישנית... אבל לא ביישנית מדי!!״
-״וואי...״
-״נו מה אני אעשה שאת כולך עושה לי את זה...״, אמרה.
ואז נעשה כבר מאוחר, היא הייתה עייפה ואני גם כן. רק שהיא הייתה בבית ואני עדיין בעבודה....
אז היא הלכה לישון, יפה שכמותה..
ביום שישי שלמחרת, הגעתי למשמרת צהריים.
ישבתי בדלפק שבמשרד הפעם, והיא ישבה ״על הבר״ שבחדר מנוחת העובדים.
הייתי עם שיער אסוף.
-״יפה לך פזור, אני אוהבת...״, אמרה לי.
-״אולי אחר כך אפזר״.
-״רשמית הא?״
-״אויש נו.. בינתיים, כי חם.״, עניתי.
-״מה את מתנצלת.. את יפה בכל מצב... רוצה לראות איך את מסמיקה ומסתובבת לאחור..?״, שאלה.
-״לא תצליחי לראות אם אסמיק״, מרוב שהשתזפתי בים.
היא צחקה ואמרה- ״אני מתה עלייך. בעיקר כשאת מחייכת אליי.״
-״כמה?״ כמה היא מתה עליי הכוונה.
-״המון. מלא. הרבה.״
-״כמה שאת- אני יותר.״, עניתי.
-״לא.״
-״כן.״, התעקשתי. ״תמיד. אז תפנימי כבר..״
-״לא לא לא.״
-״יש לך בעיה עם זה?״, שאלתי.
היא צחקה.
-״עובדת קשה?״, שאלה אותי לאחר כמה דקות כשהייתה בדלפקים.
-״בלהכין לי קפה שלישי..״, עניתי.
-״מההה?״
-״כן כן...״, ובאותה נשימה אמרתי, ״בא לי אותך עכשיו.״
-״בא לי גם.״
-״נו..״
-״סבלנות!״, אמרה לי.
-״אין!״
-״ובא לי לנשק אותך כבר. אולי.״, אמרה.
-״אולי?״, שאלתי.
-״ובא לי להסתכל לך בעיניים ושתסמיקי, אולי.״
-״ומה עוד?״, הסתקרנתי.
-״ובא לי להיות איתך מחוץ לעבודה כבר בשקט, אולי. רק אני ואת, אולי...״
-״למה אולי?״, שאלתי. חשבתי שהיא מחקה אותי עם כל ה׳אולי׳ שאני אומרת.
-״ובא לי להיות ממש קרובה אלייך, מספיק קרובה לשפתיים שלך. להרגיש את הנשימה שלל ולא לנשק, ואת לא תתאפקי ותנשקי.. אולייי... אולי כברררר.....״
-״טוב... אז אולי...״
-״אולי כבר עכשיו...״, התחננה.
-״אז בואי...״
-״מממ...״
-״עכשיו.״, דרשתי.
-״עכשיו עכשיו.״
-״אוקיי, אני פה.״, אמרתי.
-״אני בדלפקים״, אמרה, ״מתגעגעת לשפתיים שלך..״.
-״כמה את מתגעגעת?..״, התגרתי.
-״מתגעגעת ממש שבא לי שתבואי קצת בערב לשבת איתי...״
וכשלא עניתי לה כחמש דקות, שאלה אותי- -״את עסוקה ממש הא?״
-״מה לעשות...״
-״סובלת?״
-״אממ.. לא ממש.. רק כי את לא פה.״, עניתי.
-״אני פה בספה..״
-״אה כן?״, לא ידעתי..
-״אתן עובדות שם אז לא נעים לי.״
-״כן.. מובן לי.״
-״לא נורא :)״.
-״זה כן..״, עניתי.
-״אין מצב שיהיה לך איך לבוא אליי בערב, נכון? ואני מקסימום אחזיר אותך..״, שאלה.
-״אני אברר.״, עניתי, כשתחושה של לחץ קל ליווה את מחשבותיי.
-״סבבה.״
כחצי שעה לאחר מכן, היא הלכה לפיזור, ואמרה לי, ״מלא נשיקות, יפה.... כבר מתגעגעת... מקווה לראות אותך בערב..״.
-״טוב..״, עניתי בטון לא ברור..
-״יואוו בא לי לחבק אותך.״, אמרה לי בחום.
-״עכשיו.״, הפצרתי.
-״כן. ולנשק אותך..״, הוסיפה.
-״בואי.״
-״אם לא היית קצת עובדת..״, אמרה.
-״אם לא היית הולכת...״, עניתי.
-״בא לי איתך שקיעה. זה יהיה מדהים. בטוח.״
כמה ימים לאחר מכן, שוב הציפו אותי המחשבות על כך שאצטרך להיפרד ממנה.
התעצבנתי והתעצבתי נוכח העובדה שאני ממשיכה ובכך פוגעת בה, ובעצמי.
ערב אותו היום עשינו את אותה המשמרת המאוחרת, והיא ראתה שמשהו עבר עליי. לא יכולתי להסתיר את הכאב, אך גם לא יכולתי לספר לה.
באיזשהו שלב עבר לי מעט הכעס והמחשבות הרפו ממני מעט גם הן, אך עדיין היו שם.
-״עשיתי משהו היום שהתעצבנת ככה?״, שאלה אותי כי היא הרגישה שעבר עליי משהו.
-״לא עשית כלום.. זאת אני..״
-״מה את עוברת?״, ניסתה להבין.
-״כלום..״, נמנעתי מלספר.
-״לא אלחץ. את יודעת שאני כתף ואוזן...״, תמכה בי.
-״שוב, זאת לא את. אני בן אדם... חרא..״
-״למה את חושבת ככה?!״, הופתעה.
-״את באמת שואלת?..״
-״כן, מה את עושה שעושה אותך לחרא?״
-״עזבי... יאללה למקלחת..״, ניסיתי לשנות נושא.
מה שקרה לי בעצם זו התרחקות. הסתגרות מעצבנת שכזו, ומילים שהייתי אומרת ולא באמת מתכוונת אליהם גרמו לי להרגיש כך. כי זה לא היה יפה מצידי.
-״לא, אני רצינית..״, לא הרפתה, ״אני חושבת שלכל אחד יש צד שהוא לא גאה בו, אבל למה את חושבת שאת כל כך חרא? את באמת רוצה לשמוע דברים שאני הייתי עושה ולא מתגאה בהם?״, מעט הצטערתי על בחירת המילה ׳חרא׳. ״וכן, אני עכשיו בדרך למקלחת...״
-״התכוונתי שאני נכנסת להתקלח, אבל טוב..״, אמרתי. ״במיוחד איך שהתייחסתי אלייך היום.. על הפנים..״, הודתי לפחות בזה.
-״בגלל זה את חושבת שאת בן אדם חרא? את כנראה אדם ממש נאיבי. כי זה לא נקרא חרא״, והדגישה את שמי. ״בעבודה הכל בסדא ובגדר צחוק.. צאי מהסרט״, ענתה.
-״שיהיה..״, עניתי במעט אכזבה קלה, לאחר שקראתי את סוף המשפט.
-״אני באמת מקווה שתפנימי שאני כאן כי אני רוצה, ולא משהו אחר.. אני בוחרת לקחת סיכונים וכל מיני דברים אחרים בלהיות איתך, כי אני מאמינה שאת שווה את זה. את מיוחדת ואל תחשבי אחרת. והלוואי ותרגישי מספיק בנוח לדבר איתי. אני מאוד כיפית ואדם עם ראש פתוח. מעבר לזה, אני לא אגיד לך שוב שאני פה בשבילך, כי טחנתי לך את המוח מלא. כשתרגישי בנוח לפתוח כל דבר קטן שיש, אני פה...״
-״אני יודעת, ואני מצטערת...״, ואז ניסיתי להצחיק מעט כשאמרתי, ״יאללה לילה טוב וזהה״.
-״יואו מה זה ככה... לילה טוב....״, שוב היא לא הבינה. התאכזבה ממני בטוח.
זאת הבעיה הגדולה בלהתכתב כל הזמן. טון הדיבור אינו ברור לרוב.
-״חח..״, צחקתי.
-״מצחיק? אנחנו נדבר על זה כבר מחר. לכי לישון את 12 השעות שלך, גברת...״
-״לא יהיו 12..״, עניתי.
-״מפונקת...״
-״טוב.. ליל״ט״, עניתי. קיצור של לילה טוב שמקובל לומר. אחותי, למשל, הייתה אומרת לי. גם זה נאמר מתוך רצון אמיתי להצחיק ולו מעט.
-״לא ליל״ט.״, אמרה.
-״מה..?״, הופתעתי.
-״אל תכתבי לי אף פעם ליל״ט. ליל״ט כותבים למישהו שכועסים עליו.״, תקפה אותי.
-״מה...?״, מה כבר עשיתי?
-״כן.״
-״שטויות..״, אמרתי.
-״נו, בשביל ארבע אותיות...״
ואז כבר ממש התעצבנתי כי היא לחצה עליי.
-״טוב, ביי״, אמרתי.
-״תמשיכי בעצבים.....״, אמרה לי.
-״למה ככה..״
-״כי את עצבנית? אן שזה סתם נשמע ככה..״
ואיכשהו הלכנו לישון.
אולי הייתי צריכה להגיד לה שבסך הכל רציתי שהיא תצחק? אולי הייתי צריכה להגיד לה שהיא גרמה לי לכעוס קצת כשהיא אמרה לי את זה..?
אולי...
למחרת אותו היום, עד הערב, כרגיל:
אמרה את שמי כדי שאדע כמה היא צריכה אותי.
-״כמה שרק תרצי״, אמרתי.
-״מאמי שלי.״
-״יפה... כן, אני שלך.״
-״איזה כיף לי.״
-״לא ידעת את זה?..״, שאלתי בצחוק.
-״ידעתי וזה כיף לי.״
-״העיקר שכיף לך.״
-״ברור..״
-״ושתהיי מאושרת.״
-״כיף לי איתך :)״, אמרה לי.
-״כן..?״
-״לא שמת לב?״
-״אני רוצה שתגעי בי״, אמרתי בסופו של דבר, ״(אני לא מאמינה שאמרתי את זה...)״, באמת לא האמנתי...
-״יאהה..״, אמרה וקראה שוב בשמי, ״אני רוצה.״
-״מה את רוצה?״, שאלתי בכוונה.
-״לגעת, להרגיש...״
-״ממממ...״
-״ובאותה מידה אני יכולה להיות מאופקת ;)״.
-״ומה קורה כשאת לא מאופקת?״, שאלתי מתוך סקרנות.
היא צחקה וענתה ״מוזר לי פתאום שאני נבוכה קצת..״
צחקתי גם ושאלתי ״מה? למה?״
-״כי את שואלת שאלה שלא חשבתי עליה... כל הכבוד!״
צחקתי..
-״כשזה אדם שממש חשוב לי ויקר לי ויש עומק, אני לא חושבת רק על זה. זה לא בראש סדר המחשבות / עדיפויות שלי ואני רוצה לחכות לרגע המתאים שמרגיש לשני הצדדים. אני חושבת שאני יותר אדם רגשי מאשר מיני. העומק הרבה יותר חשוב לי. ברור שאני אוהבת גם את זה. וכשאני בתוך זה אני לגמרי יודעת לענג וממש איכפת לי מהצד השני (שמסתבר שלאקסיות שלי היו חברות שלא שמו על מה הן מרגישות, ואיתי הן תמיד מרגישות שאיכפת לי). שלא תטעי, אני מתה לגעת בך, כן? ואני מתאפקת גם כי אני מכבדת אותך, וכל צעד שאת עושה. אני לא לוקחת אותך כמובן מאליו ואני איתך בכל הדרך, יפה. זה עונה לשאלה? :)״
׳וואו׳, חשבתי לעצמי. ׳הבחורה הזאת יודעת איך לנסח דברים ולגעת בלב. איך לגרום לאחר להרגיש טוב יותר.׳
אך הרגשתי שאולי לא הייתי צריכה לשאול.
-״אוקיי.. עכשיו אני מרגישה קצת אחרת חח״, עניתי.
-״מה למה?? אחרת טוב או רע?״, הופתעה.
-״סתם.. אולי לא הייתי צריכה לשאול..״, לדעתי פשוט הובכתי מכל מה שאמרה על ׳לענג׳.
למחרת, יום שישי:
-״מאמי.. אנחנו כבר חודש ביחד (!) ותהיתי אם זה בסדר שאספר לשני חברים שלי שאני יוצאת עם מישהי...״
-״כן הא?״, נבהלתי. היה לי חשוב שאף- אחד לא יידע עליי. לא כרגע, בכל אופן.
-״לא להפגיש ביניכם, לא כלום.. רק להגיד שיש לי מישהי.. זה משהו שיפריע לך?״
׳כן.׳ חשבתי לי. ׳ברור שכן׳.
-״איך שתרצי...״, התחלתי להילחץ.
-״אני שואלת אותך. זה יפריע לך? את מתביישת שיידעו? מתביישת בי?״
-״בך? אני מתביישת בעצמי.״, הודיתי.
-״למה???״
-״ככה אני מרגישה״, אמרתי. מה זה למה? האין זה ברור?
-״מאמי... את לא עושה משהו רע.. לא רצחת, לא גנבת...״
-״מה?..״
-״את אומרת שאת מתביישת בעצמך, ואני אומרת שאת לא עושה משהו רע... להיפך. זה משהו שעושה לך טוב... אני בטוחה שלוקח זמן ואני לא באה להגיד לך איך להרגיש. אבל אני רוצה לדעת אם זה בסדר מבחינתך שרק החברים הקרובים, שזה הם, יידעו שיש לי מישהי שעושה אותי מאושרת. ושהיא מדהימה. ואחד מהם גיי, דרך אגב (למרות שנראה לי שאמרתי לך..)״
-״כן, אמרת לי.״, עניתי.
זה הרגיש לי מוקדם. מוקדם מדי..
-״זה משהו שאת רוצה לחשוב עליו?.. לא בא לי שתהיי סוד אצלי... ברמת החברים שבאמת קרובים אליי.. שזה יוצא הם..״
׳שוב היא לוחצת עליי. די כבר׳, חשבתי לי.
אבל בגלל שכל כך אהבתי אותה, אמרתי לה שתספר:
-״אם בא לך, תספרי״, כשבתוך תוכי רציתי לקבור את עצמי.
-״זה לא אם בא לי, זה האם תרגישי בנוח.״
-״זה לא קשור אליי״, אמרתי משום מה.
-״שיום אחד אני ארצה שהם יכירו אותך. בטח שזה קשור אלייך, יפה. שאם אספר להם ואת לא מעוניינת להיראות איתי... אני לא יודעת...״
-״אז אני לא יודעת...״, השבתי.
-״אני יודעת שאת מדהימה, ושאני ארצה להכיר אותך לחברים שלי יום אחד. אני לא סוד.״, אמרה לי, לדעתי מעט בתקיפות.
-״אני כן.״
-״ואם זה בסביבה של אנשים מוכרים שהם כמו משפחה שלי את גם לא תרצי להכיר? אף פעם? שתמיד נהיה רק ביני לבינך? אני מבינה ומקבלת את זה שאצלך זה סוד...״, מה שלא נראה לי שהיא מבינה בכלל, אחרת היא לא הייתה מדברת אליי כך, ״...ובגלל זה אני שואלת אם אני יכולה לספר להם. רק להם.״
ראיתי כמה שהיא לא כל כך מתחשבת בי... פגע בי מאוד כל מה שהיא אמרה על עניין ה׳סוד׳. כי היא פשוט לא מבינה. היא אומרת שכן, אך היא כלל לא מבינה...
-״תקשיבי, אני לא מוכנה עדיין לשום דבר בקטע הזה. ולקח לי המון המון זמן למקום שאני נמצאת. שאולי יום אחד אחזור על עקבותיי.״, התחלתי לרמוז לה, שהרי זה יהיה חייב להיגמר מתישהו, ״אז זה לא משנה לי, אם בא לך, תספרי...״, הוספתי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
