שמתי לב שאני הרבה כותבת פה על בנים, גם על החוויות השליליות וגם על החוויות החיוביות, בנוסף גם הרבה מהשיחות שלי עם חברות זה על גברים, וזה לא שאנחנו חבורה של נערות קטנות ומתבגרות אבל תמיד יש את הריגוש הזה, את המתח הזה של מערכות יחסים בין שני המינים את "הקרב". זה לא שביום יום החיים שלי סובבים סביב בנים, אבל עד כמה שאני שונאת להודות בזה, העם הזה תופס חלק גדול מהמחשבות שלי.
לפני לא הרבה זמן, התחלתי לשים לב שאני לא גרועה כמו שאני חושבת, אנשים תופסים אותי כאישה יפה, ואז זה התחיל לעלות למוח, לבעבע, ומפה לשם נהייתי מפלצת פלרטוטים, פעם באמת הייתי מאוד מתחסדת בקטע הזה, אם אני מדברת עם מישהו אז עם מישהו אחד ולא יותר מזה ואפילו אם מישהו היה מתחיל איתי 90% מהפעמים הייתי דוחה אותו כי הרגשתי כבר מחוייבת.
אתמול כשנסעתי באוטובוס ל"חבר טוב שיש לו בית אדיר והמון אלכוהול ומידי פעם אנחנו גם שוכבים כשאנחנו שיכורים" דיברתי עם 4 בנים באותו הזמן בוואטסאפ, וזה הרגיש לי מגעיל ולא מוסרי בלי קשר לנורמות חברתיות שנשים לא יכולות להיות זיינות אלא רק שרמוטות (לא מאמינה בזה בכלל) הרגשתי שהם כנראה גם מדברים עם מספר לא מבוטל של בנות חוץ ממני וזה הרגיש לי לא טוב, אני רוצה להיות במרכז הצומי, אני לא אוהבת להיות הצמיג להחלפה. אז הגעתי להחלטה, אני מצמצת עד שאני אגיע לאחד, בנתיים כבר אמרתי שלום לאחד ועכשיו נשאר להחליט על עוד 2 וזאת באמת החלטה לא קלה ולכל אחד גם יש נימוק משלו.
*סעמק עכשיו גם ראיתי האנטומיה של גריי, אחרי שהרגו את הדמות הראשית המסוימת הזאת כבר לא שווה לראות את הסדרה,כן, מיררתי בבכי כמו ילדה קטנה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
paper crane