הבן אדם אינו אלא חתיכת בוץ מתוחכם

כבר דיי מאוחר והחלטתי דווקא לא לצאת בשישי הזה, להקדיש קצת זמן לעצמי, התחלתי לשוטט בישראבלוג, באינטרנט, בראש שלי, 

והגעתי ל2 מסקנות מתבקשות שמתקשרות אחת לשנייה: 

1. למה זה ניהיה טרנד לשנוא את עצמך? אני בטוחה שזאת תקופה, גם אני עברתי אותה, אף פעם לא נגיע להשלמה מלאה עם מי שאנחנו, תמיד נתחרט על דברים שעשינו או לא, אבל לפעמים זה נראה כאילו אנשים מאוד מחפשים את הרע, חופרים ומחרחרים לעומקי הנפש שלהם, פוצעים את עצמם, ואחר כך גם זורים מלח על הפצעים, כאב ניהיה אופנתי, מיוסר, ואפל, ולמה לא בעצם? וכאן מתחילה המסקנה/ השאלה השנייה שלי

2. האם הכאב האישי שלי צריך להפוך לנחלת הכלל? האם זאת באמת השיטה הכי טובה לקרב אנשים אליי על ידי קורבנות משותפת?

היום ה2.5 אני הנסיכה שרלוט של ממלכת שבעת הלילות מחליטה שאני לא מתנהלת יותר על פי הכאב שלי, הדברים שקרו לי עיצבו(מהמילה עיצוב,כן?) אותי בחיים, אבל אני משחררת אותם, אני רוצה שהם ימשיכו, יצאו לי מהנפש,אני אשתדל מאוד לא להיות האויבת של עצמי, לא לשנוא את עצמי, להפסיק לשפוט את עצמי וגם את הסובבים אותי. אני מקווה שאני לא אאכזב את עצמי ואני אעמוד בהבטחה הזאת.