הבן אדם אינו אלא חתיכת בוץ מתוחכם

אני מפחדת מהמוות. 

כבר דיי מאוחר והחלטתי דווקא לא לצאת בשישי הזה, להקדיש קצת זמן לעצמי, התחלתי לשוטט בישראבלוג, באינטרנט, בראש שלי, 

והגעתי ל2 מסקנות מתבקשות שמתקשרות אחת לשנייה: 

1. למה זה ניהיה טרנד לשנוא את עצמך? אני בטוחה שזאת תקופה, גם אני עברתי אותה, אף פעם לא נגיע להשלמה מלאה עם מי שאנחנו, תמיד נתחרט על דברים שעשינו או לא, אבל לפעמים זה נראה כאילו אנשים מאוד מחפשים את הרע, חופרים ומחרחרים לעומקי הנפש שלהם, פוצעים את עצמם, ואחר כך גם זורים מלח על הפצעים, כאב ניהיה אופנתי, מיוסר, ואפל, ולמה לא בעצם? וכאן מתחילה המסקנה/ השאלה השנייה שלי

2. האם הכאב האישי שלי צריך להפוך לנחלת הכלל? האם זאת באמת השיטה הכי טובה לקרב אנשים אליי על ידי קורבנות משותפת?

היום ה2.5 אני הנסיכה שרלוט של ממלכת שבעת הלילות מחליטה שאני לא מתנהלת יותר על פי הכאב שלי, הדברים שקרו לי עיצבו(מהמילה עיצוב,כן?) אותי בחיים, אבל אני משחררת אותם, אני רוצה שהם ימשיכו, יצאו לי מהנפש,אני אשתדל מאוד לא להיות האויבת של עצמי, לא לשנוא את עצמי, להפסיק לשפוט את עצמי וגם את הסובבים אותי. אני מקווה שאני לא אאכזב את עצמי ואני אעמוד בהבטחה הזאת.  

שמתי לב שאני הרבה כותבת פה על בנים, גם על החוויות השליליות וגם על החוויות החיוביות, בנוסף גם הרבה מהשיחות שלי עם חברות זה על גברים, וזה לא שאנחנו חבורה של נערות קטנות ומתבגרות אבל תמיד יש את הריגוש הזה, את המתח הזה של מערכות יחסים בין שני המינים את "הקרב". 
זה לא שביום יום החיים שלי סובבים סביב בנים, אבל עד כמה שאני שונאת להודות בזה, העם הזה תופס חלק גדול מהמחשבות שלי.

לפני לא הרבה זמן, התחלתי לשים לב שאני לא גרועה כמו שאני חושבת, אנשים תופסים אותי כאישה יפה, ואז זה התחיל לעלות למוח, לבעבע, ומפה לשם נהייתי מפלצת פלרטוטים, פעם באמת הייתי מאוד מתחסדת בקטע הזה, אם אני מדברת עם מישהו אז עם מישהו אחד ולא יותר מזה ואפילו אם מישהו היה מתחיל איתי 90% מהפעמים הייתי דוחה אותו כי הרגשתי כבר מחוייבת. 

אתמול כשנסעתי באוטובוס ל"חבר טוב שיש לו בית אדיר והמון אלכוהול ומידי פעם אנחנו גם שוכבים כשאנחנו שיכורים" דיברתי עם 4 בנים באותו הזמן בוואטסאפ, וזה הרגיש לי מגעיל ולא מוסרי בלי קשר לנורמות חברתיות שנשים לא יכולות להיות זיינות אלא רק שרמוטות (לא מאמינה בזה בכלל) הרגשתי שהם כנראה גם מדברים עם מספר לא מבוטל של בנות חוץ ממני וזה הרגיש לי לא טוב, אני רוצה להיות במרכז הצומי, אני לא אוהבת להיות הצמיג להחלפה. אז הגעתי להחלטה, אני מצמצת עד שאני אגיע לאחד, בנתיים כבר אמרתי שלום לאחד ועכשיו נשאר להחליט על עוד 2 וזאת באמת החלטה לא קלה ולכל אחד גם יש נימוק משלו. 

*סעמק עכשיו גם ראיתי האנטומיה של גריי, אחרי שהרגו את הדמות הראשית המסוימת הזאת כבר לא שווה לראות את הסדרה,כן, מיררתי בבכי כמו ילדה קטנה.